האופן בו הרבי הפתיע ואיתגר אותי והדרך בה שינה את חיי – אינם רק סיפור אישי וחוויה אינדיבידואלית בלתי נשכחת, אלא יש בהם גם מסר מעשי שמתאים ופונה לכל אחד ואחת מאיתנו הרב יונתן זקס הרב הראשי לאנגליה נאומו בכינוס השלוחים העולמי
כשאני רואה את הכינוס הנכבד הזה אוחזת אותי התפעלות עצומה. אם לא הייתי רואה בעיניי, לא הייתי מאמין. זכיתי להשתתף באירועים רבים ומכובדים, אך מעולם לא זכיתי בדבר כה נפלא כמו הזכות לדבר בפניכם. אתם, השלוחים, עושים את העבודה החשובה ביותר עבור העם היהודי כיום. אתם מאירים את אור השכינה במקומות שאולי לא האיר מעולם. אתם מביאים את נוכחות השכינה אל חייהם של יהודים שמעולם לא ידעו אותה. אתם הופכים את העולם היהודי.
כל זאת, מניין לכם? מכיוון שכולכם הושפעתם – בצורה ישירה או שאינה ישירה – ממי שגם אני הושפעתי ממנו: אחד המנהיגים הגדולים ביותר לא רק בזמננו אלא בכל הזמנים. לאורך ההיסטוריה היהודית היו מנהיגים דגולים רבים, אבל לא שמעתי על מנהיג שהשפיע בפועל על כל קהילה יהודית בכל העולם כולו, כולל מקומות רבים שבהם לא התקיימה מעולם קהילה יהודית כלשהי.
הרגע ששינה את חיי
התבקשתי לספר כאן את סיפור הקשר האישי שהיה לי עם הרבי זצ"ל, ואעשה זאת לא משום שאני סבור שמדובר בסיפור מיוחד. ישנם סיפורים רבים כמותו. אבל הסיפור מביא לידי מעשה, ומשום כך כדאי לספרו.
המגע הראשון שהיה לי עם הרבי נוצר בשנת תשכ"ח, כאשר עשיתי את שנתי השנייה כסטודנט באוניברסיטת קיימברידג'. באותה תקופה כבר הכרתי את חב"ד בזכות פעילותם של השלוחים באנגליה – הרב שמואל לו והרב פייביש וואגעל. הם היו בין הראשונים שיצאו לקמפוסים האקדמיים באנגליה, ואני הייתי בין הראשונים שנהנו מכך.
באותה שנה, בחודשי הקיץ, הגעתי לארה"ב כדי לקיים סדרה של פגישות עם כמה מגדולי הרבנים. כל אחד ואחד מהם חזר באוזניי על אותה המלצה: אתה חייב לפגוש את הרבי. רציתי לשמוע בעצתם, וכך נכנסתי ל־770 ואמרתי לחסיד הראשון שנקרה בדרכי כי ברצוני להיכנס אל הרבי לפגישה אישית. הוא התפקע מצחוק, ואמר: "אתה יודע כמה אלפי אנשים רוצים להיכנס אל הרבי? שכח מזה…" "ראה," עניתי לו, "אני עתיד לשהות בארה"ב עוד זמן מה, הנה מספר הטלפון של המלון שבו אתאכסן בלוס־אנג'לס, אם הדבר בכל זאת יתאפשר – אנא צור עמי קשר". ובכן, במוצאי השבת צלצל הטלפון בחדרי. על הקו היה המזכיר של הרבי, שהודיע שנקבעה עבורי פגישה עם הרבי ביום חמישי. שהיתי אז בלוס אנג'לס והכסף שברשותי לא הספיק לרכישת כרטיס טיסה, אלא רק לנסיעה באוטובוס. אחרי נסיעה של 72 שעות ללא הפסקה, הגעתי ל־770.
בתחילה, הפגישה התנהלה על־פי ציפיותיי: אני שאלתי את הרבי שאלות אינטלקטואליות ופילוסופיות, וגם הוא ענה לי בתשובות אינטלקטואליות ופילוסופיות. אבל אז עשה הרבי מה שלא ראיתי אצל אף רב אחר: הוא התחיל לשאול אותי שאלות. "כמה סטודנטים יהודים לומדים בקיימברידג'?" "מה אתה עושה כדי לקרב יהודים נוספים?" כעת, ראו, אני לא באתי כדי להפוך לשליח, באתי בסך הכול כדי לשאול כמה שאלות פשוטות ופתאום הרבי מתחיל לשאול אותי שאלות…
מתוך מבוכה עשיתי מה שבריטים עושים. בריטים הרי ידועים ביכולתם להסביר מדוע הם יושבים בחיבוק ידיים באמצעות הניסוחים המורכבים והמסובכים ביותר… אז התחלתי לומר משהו כמו: "במצב בו אני מוצא את עצמי…", אבל לפתע עשה הרבי משהו שכנראה לא היה רגיל מבחינתו. הוא עצר אותי באמצע המשפט, ואמר לי: "אף אחד לא מוצא את עצמו במצב כזה או אחר, אתה הכנסת את עצמך למצב הזה, ואם יכולת לעשות זאת פירוש הדבר שביכולתך גם להכניס את עצמך למצב אחר!"
הרגע הזה שינה את חיי. הנה אני, ‘אף אחד' מ'שום מקום', והנה אחד המנהיגים היהודיים הגדולים בעולם פונה אליי ישירות ומאתגר אותי לא לקבל את המצב שבו אני נתון – אלא לשנות אותו! ברגע הזה הבנתי, וחזרתי על כך פעמים רבות מאז, שהעולם טעה כאשר ראה את ייחודו של הרבי בכך שהיו לו רבבות חסידים. השקפה זו מחמיצה את העיקר: מנהיג טוב יוצר חסידים, אבל מנהיג גדול יוצר מנהיגים. זה מה שהרבי עשה לי, ולעוד אלפים רבים אחרים.
לאפיזודה הזו היה סוף לא שגרתי. הטיסה שבה הייתי אמור לשוב לאנגליה הייתה בתחילת ספטמבר, ביום ראשון. בשבת שלפניה הייתה התוועדות גדולה ב־770, והחסידים אמרו לי שאקח בקבוק ‘משקה' ואגש אל הרבי במהלך הניגונים, הרבי ימזוג מהבקבוק וייתן לי לומר ‘לחיים' וכך יהיה לי ‘משקה' מהרבי. עשיתי כעצתם. עליתי לבימה של הרבי, הוא מזג לי והורה לי לומר ‘לחיים'. לאחר מכן הרבי שאל: "אתה נוסע?" עניתי שכן, והרבי שאל: "למה?" אמרתי שעליי לחזור לקיימברידג', אך הרבי הגיב: "אבל תחילת הסמסטר בקיימברידג' היא רק באוקטובר!". לא ידעתי אז, ועד היום אינני יודע, איך הרבי היה מעורה בסדרי הלימוד בקיימברידג' – אבל הוא צדק! הרבי המשיך ואמר לי: "אני חושב שתישאר לראש השנה". ‘לחיים לחיים', ואני ירדתי בחזרה.
כל החסידים רצו לדעת מה הרבי אמר, ואני סיפרתי להם. לתומי חשבתי שהרבי מזמין אותי מתוך נימוס, ואני צריך פשוט לומר ‘תודה רבה' ולהמשיך בדרכי. לא ידעתי שאם הרבי אומר להישאר – אתה פשוט נשאר. אז נשארתי, וכך הייתה לי הזכות לשמוע את הרבי תוקע בשופר בראש־השנה, חוויה שככל הנראה הייתה המרשימה ביותר בחיי. ראיתי את החסידים המצטופפים בכל מקום אפשרי ונתלים על כל זיז כדי לתפוס מבט על דמותו של הרבי בעת תקיעת שופר. שמעתי קולות שחיברו בין שמים וארץ. הדי הקולות ההם נחרטו בי לנצח.
לוותר על הכול מבלי להפסיד דבר
תחושת האתגר שהרבי הציב בפניי פעמה בתוכי, אך חיי לא השתנו באופן מידי. חזרתי לאוניברסיטה על מנת להשלים את התואר, ומשעשיתי זאת – בשנת תשכ"ט – נסעתי לארץ־ישראל כדי ללמוד בישיבה שבכפר חב"ד. בתש"ל חזרתי לאנגליה. התחלתי ללמד פילוסופיה ולכתוב דוקטורט, אך תחושתי הייתה שעדיין לא עשיתי מספיק כדי לעמוד באתגר. פתחתי אפוא בלימודי ‘סמיכה', קיבלתי תעודה, וחשבתי שבזה נגמר העניין וכעת אני רשאי לשוב למסלול חיי. אלא שאז עשיתי את ה'טעות' השנייה שלי, נסעתי אל הרבי בשנית…
זה היה בתחילת תשל"ח, וידידיי החסידים הדריכו אותי בדיוק מה עליי לעשות: עליך להציג את שאלתך לרבי בכתב ולהוסיף את האפשרויות שביניהן אתה מתלבט. הרבי יבחר מתוכן באפשרות הרצויה. כך עשיתי. כתבתי לרבי שיש לי שלוש אפשרויות להמשך הקריירה: א. להתקדם עד לתואר פרופסור ואולי אף להתמנות לעמית בקולג' שלי, בקיימברידג'. ב. מאחר וכוונתי הראשונית הייתה ללמוד כלכלה, אולי עליי להתמקד במקצוע זה. ג. הייתי רוצה להיות עורך־דין.
נכנסתי ל'יחידות' מבלי לדעת מה הרבי עשוי לומר או באיזו משלוש האפשרויות יבחר. הרבי הביט בי, עבר על הרשימה, ולא סימן אף אחת מן האפשרויות. התבלבלתי לרגע, וחשבתי לעצמי: זה בניגוד ל'כללים'! אבל הרבי לא נתן לי הרבה זמן למחשבה, ואמר לי שבאנגליה יש מחסור ברבנים – ולכן מוכרחים להכשיר רבנים! הוא הוסיף ופירט: צריך שיהיה באנגליה קולג' שבו יכשירו רבנים. ועוד אמר: אתה בעצמך חייב להיות רב של קהילה, כדי שתלמידיך יבואו וישמעו כיצד אתה נותן דרשות.
אם הרבי אומר לעשות, עושים. התחלתי להכשיר רבנים. לימדתי
ב-Jews' College ולימים הפכתי לראש הקולג'. בהמשך התמניתי גם לרב קהילתי. וויתרתי על כל שאיפותיי והעמדתי את הנושא היהודי בעדיפות הראשונה, אך לא הפסדתי דבר. הנה, דווקא לאחר שהתחלתי לצעוד בכיוון שהיה מנוגד לכל מה שתכננתי, כל שאיפותיי התגשמו: קיבלתי תואר פרופסור (למעשה, שלושה תארים – אחד מאוקספורד ושניים מאוניברסיטת לונדון), הפכתי לעמית בקיימברידג' והוזמנתי לשאת הרצאות במוסדות הבריטיים הנחשבים ביותר בתחומי הכלכלה והמשפט. מהשתלשלות המאורעות הזו למדתי משהו עמוק מאוד: לפעמים הדרך הטובה ביותר לרדוף אחרי השאיפות שלך היא להפסיק לרדוף אחריהן, ולתת להן לרדוף אחריך.
להציג לעולם יהדות גאה
הפעם השלישית שבה הרבי נגע ישירות בחיי הייתה בתש"נ. אנגליה חיפשה רב ראשי חדש. היה ברור שאני אהיה אחד המועמדים, אבל אני עצמי לא הייתי בטוח שאני האדם הנכון לתפקיד או שהתפקיד נכון עבורי. ישבתי עם בני משפחתי, רעייתי אלינה והילדים, וכולנו הסכמנו לכתוב לרבי ולבקש את עצתו.
כתבתי בפירוט את יתרונות התפקיד ואת חסרונותיו, ובסיום המכתב כתבתי את המשפט הבא: אם יציעו לי את התפקיד, האם לקבל אותו? הרבי הגיב באופן ברור ביותר, אך מבלי להשתמש במילה אחת: הוא סימן להחליף את סדר המילים במשפט, וכך – במקום השאלה: "Ifthey offer me the job, should I accept it?" – נוצרה התשובה: "I should accept it". עליי לקבל על עצמי את התפקיד.
וכך, למעלה מעשר שנים לאחר היום שבו הייתי לרב קהילה, הפכתי לרב הראשי לאנגליה. במסגרת תפקידי זה ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי – אינני יודע אם הצלחתי – להקים בתי ספר נוספים, לשפר את החינוך היהודי, לקרב עוד ועוד יהודים, אך מתוך אותה מגמה שראיתי אצל הרבי ושאותה השתדלתי לחקות: לא לרכוש לעצמי תלמידים אלא להכשיר לעם היהודי מנהיגים.
עשיתי עוד דבר אחד, בלתי שגרתי למדי, ואני רוצה להסביר כאן מדוע עשיתי אותו. מעולם לא דיברתי על כך ברבים. במהלך שנות ה־70 וה־80 הרבי הרחיב את פעילות חב"ד גם למי שאינם יהודים, ויצא במבצע להפצת "שבע מצוות בני נח". כשהתמניתי לרב ראשי הבנתי שמתוך העמדה שאני נמצא בה אפשר לפעול בנושא, והתחלתי לשדר על כך בתכניות טלוויזיה ורדיו ולכתוב בעיתונות הארצית. ההצלחה הייתה יוצאת מן הכלל. ככל שדיברתי על כך – רצו לשמוע יותר, וככל שכתבתי על כך יותר – ביקשו לקרוא יותר.
החוויה הזו העמידה אותי על חכמתו וראייתו הרחוקה של הרבי, שידע לזהות את נכונות העולם לקבל את המסר היהודי, אבל היא גם לימדה אותי דבר נוסף – ואני מבקש שלעולם לא תשכחו אותו: גויים מכבדים יהודים שמכבדים יהדות, וגויים מתביישים ביהודים שמתביישים ביהדותם. הרבי לימד אותנו איך לקיים את הציווי "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". עלינו לאפשר לכל העולם לדעת שאנחנו לא מתביישים להציג את יהדותנו בגאון.
בשלוש הנקודות המכריעות בחיי הרבי שימש לי כמורה דרך, ואף שלא תמיד ידעתי זאת בשעת מעשה – במבט לאחור אני רואה כמה חכמות ומיוחדות היו העצות שקיבלתי ממנו. מרבית האנשים המביטים על אחרים, רואים רק את המקצת שביכולתם לראות. כאשר אנשים גדולים מביטים על אחרים הם רואים אותם כפי שהנם באמת. אבל כאשר הגדול שבגדולים מביט על אחרים – והרבי היה גדול מן הסוג הזה – הוא רואה מה הם יכולים להיות, למה הם מסוגלים להפוך. זה היה כוחו המיוחד של הרבי, ואתם – השלוחים – הנכם העדות לכך שבעזרת הכוח הזה הרבי לא רק שינה את חייהם של אנשים, אלא הפך אותם לאנשים המשנים בעצמם את חייהם של אחרים. כך, דרככם, הרבי שינה ומשנה את פני העולם.
לחפש כל יהודי –
באהבה!
אנו מוכרחים להמשיך ולשנות את העולם. איך נמשיך בשליחותנו? כפי שנאמר בספר הפתגמים ‘היום־יום' (ח' אייר): "א שליח איז דאך איין זאך מיט דעם משלח" – שליח הרי הוא דבר אחד עם המשלח. אנחנו יודעים שיש כמה וכמה מדרגות של ‘שליח', אבל המדרגה הגבוהה ביותר היא זו המתוארת במילים הללו: שהשליח הוא דבר אחד עם המשלח ומקושר בו בכל דבר ודבר שהוא עושה. "עס גייט א חסיד, עסט א חסיד, שלאפט א חסיד!" (‘היום יום', שם) – כשהוא הולך הוא חסיד, כשהוא אוכל הוא חסיד, כשהוא ישן הוא חסיד. אם אנחנו חיים ונושמים את השליחות של הרבי, הרבי חי בתוכנו.
כל שנותר הוא לשאול: מהי השליחות המוטלת עלינו כאן ועכשיו. ישנם דברים רבים כל כך שניתן לומר אודות האתגרים העומדים לפתחנו. אני רוצה לומר שני דברים.
ראשית, מטרתו העליונה של הרבי – כמו כל רבי – הייתה לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח. אבל הרבי היה שונה מרביים אחרים, בכך שעשה זאת מתוך תחושת דחיפות קיצונית ולהט יוצא דופן. הוא מעולם לא הסביר מדוע, ואני הרהרתי בכך רבות ודומני שהסיבה לכך היא שהרבי היה הרבי הראשון שהחל בתפקידו אחרי השואה.
איך אפשר לגאול עולם שהיה עֵד להיטלר ימ"ש? הרבי הגה פתרון יוצא מן הכלל. הוא אמר לעצמו: אם הנאצים חיפשו אחר כל יהודי בשנאה, אנחנו נחפש אחר כל יהודי באהבה! זו הייתה התגובה הרדיקלית ביותר שניתנה אי פעם לשואה, ואיני יודע אם אפילו כיום העולם היהודי הפנים אותה. האנטישמיות מרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, וברוך השם – יש מאות ארגונים שנלחמים בה בדרכים מגוונות, אבל אף אחד אינו אומר מה שהרבי אמר במרומז בכל מפעליו: אם אתם רוצים ללחום בשנאת ישראל, תנהגו באהבת ישראל!
בעניין זה, הכול מודים שעדיין מונחת לפתחנו עבודה רבה. כל עוד יש שונאי ישראל בעולם, אנחנו צריכים להיות אוהבי ישראל. הרשו לי לומר שהרבי היה מאמץ אמירה בסגנון של "עס גייט אהבת ישראל, עסט אהבת ישראל, שלאפט אהבת ישראל!" ואם מישהו כבר אוהב יהודים, הרבי קורא לו לאהוב אותם יותר!
הנר האחרון
בעולם
שנית, אם אנו רוצים לקרב יהודים, עלינו לעשות זאת בדרך שבה לקח הרבי סטודנט בן עשרים שבא מרחוק והפך אותו למנהיג.
אחד השלוחים סיפר לי סיפור נפלא, שגם ממנו ניתן ללמוד כמה חזק הוא כוח האתגר. אותו שליח הגיע פעם לעיר קטנה באלסקה וחיפש אחר יהודים. הוא חקר ודרש, אך כל מי ששאל אמר לו שאין במקום אפילו יהודי אחד. הוא לא רצה לעזוב מבלי לפעול דבר, ולכן פנה למנהל בית־הספר המקומי וביקש את רשותו לדבר לפני התלמידים. לאחר שהרשות ניתנה, נכנס השליח לאחת הכיתות ושאל את הילדים אם מישהו מהם פגש פעם יהודי. ילדה קטנה אחת הרימה את ידה והשיבה בחיוב. כששאל אותה השליח מיהו היהודי שפגשה, השיבה: "אימא שלי יהודייה".
השליח חשב לעצמו: "מה אני יכול לומר עכשיו לילדה הקטנה הזו? היא היהודייה היחידה בבית־הספר שלה, היהודייה היחידה בכל העיר הקטנה הזו. אני עומד לעזוב את המקום, ואין שום דרך שבה אוכל לשכנע אותה ואת משפחתה לעבור לסביבה יהודית יותר. מה, אם כן, אוכל לומר שיסייע לה להישאר ביהדותה?" אחרי הרהור קצר, הוא ביקש ממנה להדליק נרות עם כניסת השבת, והוסיף: "אינני יודע אם את יודעת שאלסקה היא המקום הכי מערבי בעולם שיש בו יהודים, ולכן זהו המקום האחרון בעולם ששבת נכנסת אליו. כשיהודים מדליקים נרות שבת, הם מביאים אור ושלום אל העולם. לכן, בכל שבת העולם כולו ממתין לנר שאת תדליקי, מפני שזה הנר האחרון שנדלק ומאיר את העולם".
אי אפשר לשער מה עשו הדברים לאותה ילדה קטנה. השליח בחר בחכמה. הוא יכול היה לשאול אותה: "מה את עושה כאן, באמצע שום מקום בלי שום יהודים?!" אך במקום זאת הוא בחר להסביר לה איזו משימה נפלאה עליה לבצע במקום שבו היא נמצאת. זו הדרך שבה אפשר לשנות חיים. זו הדרך שבה הרבי חולל שינויים בחייהם של אנשים – הוא הראה להם את הגדלות שהם עצמם לא ידעו שטמונה בתוכם, הוא הראה להם מה הם מסוגלים להיות.
להדליק נר מנר
ידועה המחלוקת במסכת שבת לגבי השאלה האם מדליקים מנר לנר. כלומר: האם מותר לקחת נר חנוכה ולהשתמש בו כדי להדליק נר אחר, או לא. רב אוסר ושמואל מתיר. רב אוסר, כי הדבר מחליש את המצווה. אם לוקחים אש מנר קיים השמן עלול להישפך והשעווה עלולה להימס, וכתוצאה מכך הנר הראשון יהיה חלש יותר. אבל שמואל מתיר, ואינו חושש לכך. בדרך כלל הלכה כרב כאשר שמואל חולק עליו, אך המקרה הזה הוא אחד היוצאים מן הכלל שבהם נפסקת ההלכה כשמואל.
אם נתבונן במחלוקת הזו כמשל לאתגר השליחות וההנהגה, נמצא שהיא רווחת מאוד. יכולים להיות שני יהודים יראי שמים, שניהם שומרי מצוות המקפידים על קלה כחמורה, אבל יש הבדל גדול ביניהם. האחד אומר: עליי לדאוג שלא להחליש את הנר שלי. אם אהיה מעורב עם יהודים לא דתיים, היהדות שלי תיחלש. זו אכן דעתו של רב, שהיה ענק רוחני, אבל שמואל אומר: כשאני לוקח את האור שלי כדי להביא אור ליהודי אחר, האור שלי לא יפחת – אלא רק יגדל. ואדרבה: אם קודם היה אור אחד – כעת יהיו שניים, ויש לקוות שמהשניים הללו יבואו אורות נוספים.
להיות חסיד משמעו לפסוק בהלכה זו כשמואל. לדעת שכאשר אתה יוצא לקרב יהודים שמצבם נחות משלך, לא זו בלבד שהאור שלך לא ייפגע – אלא בסופו של דבר יהיו יותר חסידים. חסיד של הרבי יודע שאם הוא מרומם עוד יהודי, הוא עצמו מתרומם. אם הוא לוקח את אור הנר שלו ומצית את השלהבת בלבו של יהודי אחר, האור שלו אינו נחלש. להפך, הוא מוכפל.
לפני ארבעים ושתיים שנים אחד מגדולי המנהיגים בכל הזמנים לקח סטודנט לא מוכר, שבא לפגוש בו ממרחק של אלפי קילומטרים, והפך אותו למנהיג. הרבי עשה זאת לאלפים רבים. אנחנו, השלוחים, אולי לעולם לא נצליח לעשות זאת בשלמות, אבל נעשה כמיטב יכולתנו ונשתדל להיות כמוהו – ללכת כמוהו, לאכול כמוהו ולישון כמוהו (כלומר, כמעט לא לישון בכלל…).
אם נאזין לנשמות שלנו נשמע איך בשקט, באין אומר ודברים, הרבי מוסיף וקורא לנו גם עכשיו להיות כמו נרות החנוכה – מוסיף והולך – כי מעלין בקודש ואין מורידין. בכל דבר שבקדושה עלינו להוסיף תמיד ולטפס למעלה. הרבי קורא לנו ללא הרף: תחיו אהבת ישראל, תנשמו אהבת ישראל, הדליקו מנר לנר והאירו את העולם. יחד נצית אורות בלבם של יהודים נוספים, ויחד נאיר את העולם.
