מכתב מהרבי מליובאוויטש על כך שהבורא נתן כחות לאדם, ועל הצורך להתקדם עוד ועוד:
כאשר יהודי קם משנתו הוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך",
כלומר, שהוא מכיר בכך שהשם יתברך הוא בעל הבית של העולם ומושל על העולם בחמלה רבה, כלומר שמה שהשם יתברך דורש מאדם ומיהודי בפרט, הרי הוא – ברוך הוא – דורש רק מה *שיכולים* לעשות, ליתר דיוק, מה שנדרש מיהודי, ודאי שבזמן המתאים, יכול – האדם – לבצע.
…כמו כן – אי אפשר להסתפק במצב כפי שהיה אתמול, ולומר שכבר יצאו ידי חובה. כי הוכחה על דבר שהוא חי, היא שהוא צומח, וכפי שחמי כבוד קדושת אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אמר משל על חייו הרוחנים של יהודי:
בדיוק כמו אחד המטפס על הר תלול, הוא אינו יכול לעצור באמצע, כי מיד כשרק יעצור יחליק למטה, ולא צריך להבהל איך אפשר לטפס – לעלות – ללא הפסק, הרי זה כאמור לעיל, מכיון שהקדוש ברוך הוא דורש זאת, בודאי שהוא – ברוך הוא – נותן כוחות ואפשרויות לכך,
ואפשר לראות דוגמא לכך גם מגוף האדם, שחלקים שונים של האדם מוכרחים לנוח מזמן לזמן, אבל המוח והלב, פועלים תמיד ללא הפסק, וזו הוכחה שגוף האדם, חי.
מקור: תרגום מאגרות קודש חלק ה' ע' קצה • מוגש ע"י מכון אור החסידות העתקת המכתב באישור הוצאת ספרים קה"ת