בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

חג סוכות באמצע אב?

פתאום חלה הידרדרות חדה. גופו של מיכאל החל לקרוס. הרופאים ניסו לייצב את מצבו, אך נראה היה כי כוחותיו של הילד אזלו. מנהל המחלקה זימן את ההורים לשיחה. "אינני רואה כיצד יוכל להיחלץ מהמצב הזה", אמר והשפיל את מבטו. הוא הכין אותם לגרוע מכול.

השמחה על לידתו של מיכאל, בחודש סיוון תשמ"ו (1986), הייתה גדולה. הילד נולד אחרי ציפייה ארוכה של הוריו לילד שני. אבל סוף-סוף משפחת חכים התרחבה, וקולות צחוק של עוד תינוק מילאו את חיי ההורים אושר גדול.

יצחק חכים, תושב חולון, התפרנס מעסק שניהל בעיר. רעייתו שימשה מנהלת באקדמיה. הילד הקטן הביא הרבה אור ושמחה לביתם. אבל כשמלאו לו שנתיים כיסה ענן שחור את חייהם השלווים.

הפעוט התלונן על כאבים בראשו ובבטנו. רופא הילדים פטר את הדברים כתסמיני שפעת, אך הילד החל לאבד משקל. רופא מומחה הורה לערוך בדיקות דם מקיפות. בתוך זמן קצר החלה סחרחרת של ריצות בהולות בין מחלקות רפואיות. בסוף התהליך הוטלה על ראש ההורים פצצה נוראה: הילד לקה בלוקמיה.

ההורים השבורים ישבו ליד מיטתו של בנם הפעוט, וראו אותו קמל מול עיניהם. עוד טיפול ועוד טיפול, והילד דועך והולך.

את יום הולדתו הרביעי של מיכאל חגגו בעצב ובדאגה. הרופאים לא היו מבשרי טובות. כל דרכי הטיפול נוסו וכשלו. נותר מוצא אחרון – סדרת טיפולים אגרסיבית במיוחד, שתופעות הלוואי הקשות שלה עצמן עלולות לסכן את הילד החלוש והמותש. אך זו התקווה האחרונה.

בלב כבד ניאותו ההורים לבצע את הטיפול, אך קודם לכן הצליחו להצטרף לשבוע נופש ייחודי באורלנדו שבפלורידה, לילדים המתמודדים עם המחלה הקשה. הרופאים אישרו את הטסת הילד החולה, ואליו נלווה הפרופ' עמי באלין, מנהל מחלקת הילדים במרכז הרפואי וולפסון בחולון.

חלון הזמן בכפר הנופש עבר ביעף. ההורים צברו כוחות, והוקל להם לראות סוף-סוף חיוכים על פני הילד. המשפחה תכננה את מסלול הטיסה חזור דרך ניו-יורק, כדי לבקר את אחותו של יצחק, יפה, ובעלה, יעקב, המתגוררים בעיר.

יעקב, חצוצרן במקצועו, הופיע שנים רבות עם להקת פיאמנטה, ושמע הרבה על הרבי מליובאוויטש. הוא הציע להורים ללכת אליו עם הילד ולבקש את ברכתו. ר' אבי פיאמנטה סיפר על מחלת הילד למזכירו של הרבי, הרב יהודה-לייב גרונר, וזה אמר: "הרבי כבר איננו מקבל אנשים לפגישות אישיות, אך כדאי שימתינו לו במבואת בית המדרש אחרי תפילת שחרית. כשהרבי יעבור שם בדרכו לחדרו יוכלו להחליף עמו כמה מילים".

המשפחה התייצבה במקום בח' במנחם-אב. הרבי יצא מן המעלית. דמותו הקורנת, מעוטרת בטלית ובתפילין, הופיעה מול ההורים השבורים. הרב גרונר הצביע על מיכאל, ותמצת את סיפורו באוזני הרבי. "בשורות טובות!", אמר הרבי להורים, "תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

ההורים השיבו "אמן" בהתרגשות. הרבי נכנס לחדרו. המפגש הסתיים.

כמה ימים לאחר מכן אושפז מיכאל הקטן במחלקה האונקולוגית בוולפסון. בבת אחת שקעה המשפחה בחזרה אל תוך הסבל והמכאובים שהיו מוכרים להם. מיכאל נאבק על חייו. בגבורה נשא את ייסורי הטיפול, פעם ועוד פעם, עד שבאה הפעם השלישית.

פתאום חלה הידרדרות חדה. גופו של מיכאל החל לקרוס. הרופאים ניסו לייצב את מצבו, אך נראה היה כי כוחותיו של הילד אזלו. מנהל המחלקה זימן את ההורים לשיחה. "אינני רואה כיצד יוכל להיחלץ מהמצב הזה", אמר והשפיל את מבטו. הוא הכין אותם לגרוע מכול.

כמוצא אחרון יצר האב קשר עם האחות מניו-יורק. הוא הפציר בה להעביר מסר לרבי. הלוא קיבלנו ברכה לרפואה שלמה; היכן היא הישועה המיוחלת?!

הפנייה הועברה אל הרבי. בתוך שעות אחדות התקבל מענה טלפוני. הרבי השיב כי אין סיבה לדאגה ובפרט שחג הסוכות קרוב. התשובה התקבלה בהפתעה רבה. מה לחג הסוכות ולימי אב הלוהטים?

בינתיים מצבו של מיכאל הוסיף להיות קשה. הרופאים ציינו כי כל יום שהוא שורד הוא בגדר נס.

יום רדף יום, והנה בא ערב חג הסוכות. יצחק ישב למראשותיו של בנו, אפוף תוגה ממצבו הנואש. רחש קל ממיטת הילד קטע את הרהוריו. הוא הפנה את מבטו אל הילד, שזה זמן רב לא השמיע הגה.

מיכאל הקטן דיבר. בלחש, בקול כמעט בלתי-נשמע. "אני רוצה ללכת לסוכה!". יצחק החל לצעוק בהתרגשות. אחיות הוזעקו ורופאים בעקבותיהן. נס קרה.

בליל החג הוביל יצחק את בנו אל הסוכה. דניאל טעם מהקידוש, ניסה לאכול כפית מזון, והקיא. כפית שנייה – שוב הקיא. את הכפית השלישית כבר לא הקיא. למחרת הרגיש הרבה יותר טוב. כאילו נולד מחדש. בימים הבאים הוסיף להראות אותות שיפור. המחלה הוכנעה.

מיכאל החלים, גדל, שימש קצין בצבא, הוסמך למהנדס חשמל, הקים בית בישראל, וכבר חובק בן משלו. בכל שנה בחג הסוכות חוגגים בני המשפחה את נס סוכות הפרטי שלהם.

• הסיפור באדיבות 'שיחת השבוע'. על-פי ארי סמית בשבועון 'כפר חב"ד'

מערכת האתר

השאירו תגובה