בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

מהו רבי

בדרך כלל, גדולתו של מנהיג היא בכך, שיש לו אישיות גדולה עם שאיפות, רצונות, מאוויים וכו'. גדולתו של רבי, לעומת זאת, היא בכיוון ההפוך: גדולתו היא בכך, שאין לו אישיות אנוכית משלו, שאין בו שום דבר מחוץ לרצון ה'..

לא אחת תמהים אנשים, כיצד יכולים חסידים להתבטל כל-כך לפני הרבי ולהתמסר אליו בכל ישותם. רואים אנו רבנים, ראשי-ישיבות, מנהיגי-קהילות, אנשים משכילים ובעלי-מוחין שמתמסרים לחלוטין אל הרבי, הצדיק, ומוכנים לבצע כל מה שיאמר להם. "איך אפשר להתבטל כל-כך לבן-אדם?", שואלים רבים.

תורת החסידות משיבה על כך, שצורת הצגת השאלה אינה נכונה. אילו רבי אכן היה 'בן-אדם', במובן הרגיל של המושג – אדם עם אישיות אנוכית משלו, עם שאיפות משלו, עם רצונות משלו – התמיהה היא באמת במקומה: איך יתכן שאדם אחד יבטל את עצמו בפני אדם אחר. אבל כאן טמון שורש העניין: החסיד מתבטל ומתמסר אל הרבי דוקא משום שהוא מאמין, שהרבי איננו אישיות עם שאיפות אנוכיות משלה, שאין לו רצונות משלו, אלא רק רצון ה' לנגד עיניו.

בלי שמץ אנוכיות

התכונה החשובה ביותר של הרבי היא התבטלותו לקב"ה, התבטלות מוחלטת שאינה משאירה ולו שמץ של אגו אישי. ודאי שרבי זקוק לתכונות רבות נוספות כדי לשמש כרבי, אבל ההתבטלות-האישית לרצון ה' היא התכונה הראשונה והחשובה ביותר. דוקא משום שבעיני החסיד אין לרבי אגו משלו, הוא מוכן להתבטל אליו כל-כך ולמסור לו את כל ישותו.

החסיד מאמין, שהרבי הוא תורה-חיה, התורה בהתגלמותה. הרבי מייצג עבורו את דמות היהודי-התורני השלם. שוו לנגד עיניכם אדם שכל-כולו קודש לתורה, אדם החי לאור צווי התורה, מחשבותיו מחשבות התורה, רעיונותיו רעיונות התורה, אדם שאין בו שמץ אנוכיות, שכל מלה היוצאת מפיו וכל מעשה שהוא עושה, אינם ביטוי של עצמו אלא של התורה. אדם זה – אומר החסיד – הוא הרבי.

יש בגישה זו משהו מהפכני. בדרך כלל, גדולתו של מנהיג היא בכך, שיש לו אישיות גדולה עם שאיפות, רצונות, מאוויים וכו'. גדולתו של רבי, לעומת זאת, היא בכיוון ההפוך: גדולתו היא בכך, שאין לו אישיות אנוכית משלו, שאין בו שום דבר מחוץ לרצון ה', שהוא משועבד לחלוטין לתורה ולקב"ה! לכן מתבטל אליו גם החסיד.

אנו מוצאים נקודה זו גם אצל ה'רבי' הראשון של העם היהודי, הלא הוא משה רבינו. השבח הגדול ביותר שנאמר עליו הוא – "עבד ה'". כי רק אדם שאין בליבו שמץ של אנוכיות וכל כולו מסור ונתון לקב"ה, לאמת, הוא זה שיכול לומר לאחרים מה עליהם לעשות.

ממוצע בינינו לבין ה'

תכונה זו של הרבי היא זו שמעניקה לו את מעמדו בעיני חסידיו. כל אדם יודע עד כמה מפריד האגו האישי בינו לבין האמת. כל אדם רוצה  להיות קרוב אל הקב"ה, אל האמת, אל הקדושה, ומה שחוצץ בינו לבין ה' הוא אותו אגו אישי. ולכן הרבי, שכולו בטל לקב"ה ואין לו אגו אישי, הוא זה שיכול לקשר אותנו עם הקב"ה. הוא מסייע לנו להתעלות מעל מגבלותינו ומעל אנוכיותנו ולדבוק בקב"ה.

ואף היבט זה – של קשירת הבריות אל הקב"ה – אנו מוצאים במשה רבינו. הוא אומר לעם ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם". בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא מהווה כעין ממוצע העומד בין עם ישראל לבין הקב"ה ומחבר ומקשר את העם אל ה'. הוא יכול לעשות זאת, משום שאין לו יישות אנוכית משלו שתמנע זאת ממנו.

וכשם שהצדיק מרים את העם ומקשר אותו עם הקב"ה, כך הוא גם מקשר את השפע האלוקי הבא מהקב"ה עם העם. הצדיק הוא זה שדרכו עובר השפע האלוקי לעולם, לא רק השפע הרוחני, אלא גם השפע הגשמי. מכאן כוחו של צדיק לברך ולהביא שפע ברוחניות ובגשמיות לכל מקושריו.

ואף זו סיבה להתקשרותם של החסידים אל הרבי. הם מאמינים, שהרבי הוא צינור החיות שלהם, בבחינת 'נשמה-כללית' שנשמות חסידיו יונקות ממנה את חיותם. ככל שהחסיד מתמסר יותר אל הרבי, לומד את תורתו ומקיים את הדרכותיו – כן גדלה השפעת החיות הרוחנית והגשמית ממנו אליו.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

מערכת האתר

השאירו תגובה