לא אחת שאלנו את עצמינו: איך קורה שיהודי שומר תורה ומצוות, דבק באמונתו בבורא העולם, ובכל אופן לפעמים הוא עובר עבירה? והרי בשעת מעשה ידע שהמעשה אסור? ואם תאמרו: אולי אינו קשור כל-כך לאלוקיו? – נסו להעמיד לפניו ברירה חד משמעית: למות או להמיר את דתו. כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יבחר ללא היסוס למסור את נפשו על קידוש-השם ולא להמיר חס-וחלילה את אלוקי ישראל בעבודה-זרה.
כיצד אם-כן, כשיש בידו הבחירה בין חיים למוות, יש בו הכוח לבחור במות ואילו כאשר מדובר בתאווה קטנה לעבירה הוא נכנע לה? איך הוא מסוגל לעבור עבירה המרחיקה ומפרידה אותו מה' וכיצד הוא מרשה לעצמו לעשות מעשה העומד בסתירה לאמונה הפנימית שבליבו?
הרוח שטות
בפרשת השבוע אנו עוסקים בדיני "סוטה" – אשה שסטתה מדרכי הצניעות. על הפסוק "איש איש כי תש(ס)טה אשתו" דורשים חכמינו: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
הביטוי "תשטה" כולל גם משמעות של סטיה מדרך הישר וגם משמעות של שטות, וחכמינו מחברים בין שני הפרושים. היהודי אכן רוצה להיות קשור לאלוקיו ואינו רוצה לחטוא, אלא שנכנסת בו רוח שטות שגורמת לו לעשות דברים המנוגדים לרצונו העצמי. התאוה והמשיכה לגשמיות וחומריות מסנוורת את האדם וגורמת לו לאבד את התחושה הרוחנית. לרגע נדמה לו שעל אף החטא לא קרה דבר ושהקשר שלו עם הקב"ה נשמר ללא שינויים.
מחשבה זו היא היא הרוח שטות. היהודי משלה את עצמו ולכן הוא מרשה לעצמו לעבור עבירה. האמת היא שאפילו עבירה קלה גורמת לפירוד מה'. בזמן העבירה הוא נמצא בריחוק גדול מקדושת ה'. דרגתו נמוכה אפילו משל הבהמות, חיות שקצים ורמשים, שהרי הם אינם עוברים על רצון ה' וממלאים את תפקידם, ואילו האדם – בחיר הנבראים – משתמש בכוחות הנעלים שנתן בו הבורא כדי לעשות דברים שהם נגד רצונו, בבחינת מרידה ממש.
יתירה מזו: הגם שעצם הנשמה קשור ודבוק בה' וגם בעת החטא אינו נפרד ממנו, אך הכוחות הגלויים המעצבים את אישיותו של האדם נפרדים מאחדותם עם ה' אפילו על-ידי עבירה קלה.
התבוננות מעולה
כעת נבין מדוע קיים הבדל בין עבודה זרה שלגביה מוכן היהודי למסור את נפשו ולההרג, לבין עבירה אחרת שבה הוא מניח לעצמו להתפתות ולחטוא. רוח השטות שנכנסת בו גורמת לו להתעלם מן העבירה הקלה שמשקלה כביכול מועט ולחשוב שאינה מפרידה אותו מהקב"ה, מה שאין כן עבירה חמורה המסוכנת יותר ועלולה להביא לניתוק הקשר.
מהו הפתרון לבעיה נפוצה זו של זילזול והתעלמות מעבירות קלות? – התשובה נעוצה בכל הדברים שאמרנו עד עתה. ההתבוננות באמיתות הדברים וביחוד במהות הקשר בין האדם לבוראו, אשר עבירה קלה ביותר גורמת לקרע גדול, מהווה סייג וחומה כנגד אותה רוח שטות המנסה להשתלט לפרקים על האדם.
התבוננות ומחשבה זו מעוררת התקוממות באדם כנגד התאוות והרהורי החטא, בדיוק כפי שהוא מתנגד לאלו שמנסים לשכנעו להמיר את דתו ולעבוד עבודה-זרה. זהו למעשה קיום הציווי הכללי "סור מרע" – ההתרחקות מהעבירה וההתהדקות בקיום התורה והמצוות.
כשאישה פונה עורף
הקשר בין הקב"ה לעם ישראל נמשל לא אחת לקשר שבין איש לאשתו. הקב"ה הוא ה"איש" וכנסת-ישראל היא ה"אשה". כשיהודי חוטא לקב"ה הרי הוא כמו אשה שפונה עורף לבעלה וסוטה מדרך הישר. זוהי הסיבה שהתורה מוצאת לנכון דוקא בפסוק זה ללמדנו את כללות מהותו של החטא והמניעים, הרוח שטות, שהביאו את האדם לחטוא.
הקשר עם האשה שסטתה מלמד אותנו גם בצד החיוב. סוטה אינה אשה שחטאה בוודאות. היא רק הביאה את עצמה לידי חשד ואכן אם היא תמצא טהורה מבטיחה לה התורה ברכה: "ונקתה ונזרעה זרע". כך גם היהודי, אף על פי שחטא הרי בפנימיות ליבו הוא נשאר דבוק בה' וסופו לעשות תשובה, שכן הובטחנו כי "לא ידח ממנו נדח", עד שאפילו זדונות נהפכים בסופו של דבר לזכויות.