בשעת לילה מאוחרת נשמעו לפתע דפיקות על דלת ביתו של רבי עקיבא איגר, רבה של פוזנה. הגאון ניגש לדלת ובפתח עמדו שתי נשים, מבוגרת וצעירה. הן היו נסערות מאוד ופרצו בבכי תמרורים. חלפו דקות עד שהצליח הגאון ללקט את שברי דבריהן ולהבינם במלואם.
השתיים, אם ובתה, מתגוררות עם משפחתן בכפר קטן, לא-הרחק מפוזנה. אבי המשפחה חכר פונדק-דרכים קטן מהפריץ המקומי. החורף האחרון היה קשה מאוד, ועוברי-דרכים כמעט לא פקדו את הפונדק. ההכנסה הייתה דלה, והחוכר לא הצליח לעמוד בנטל התשלום לפריץ.
לפני שלושה חודשים ויום התייצב החוכר אצל הפריץ והתחנן לפניו כי ייתן לו אורכה. הפריץ הזעיף פנים, אך לבסוף ניאות להאריך את מועד הפירעון בשלושה חודשים. "אם גם בהתחייבות זו לא תעמוד, אשליך אותך לבור!", צרח עליו.
והנה, אתמול תמו שלושת החודשים והכסף איננו. חמתו של הפריץ בערה בו, וכפי שהבטיח, השליך את החוכר לבור. בכך לא הסתפק. "אין העונש מבטל את החוב", הבהיר לו, "אם בתוך יומיים לא תביא את מלוא הסכום, אבוא לראות במו-עיניי כיצד מענים אותך למוות".
האם ובתה רעדו מפחד כשמלמלו: "נותר רק עוד יום אחד עד שיממש הפריץ את איומו. אנא, רבי, הושיעה!".
הגאון הביט בשעונו. מניין יגייס עתה את הכסף הדרוש – סכום לא-מבוטל. הוא התעטף בשתיקה זמן-מה. לפתע התנער. "המתינו לי כאן עד שאשוב", אמר לשתי הנשים. הוא קרא לבנו, ר' שלמה, והשניים יצאו אל תוך הלילה הקר.
רבי עקיבא איגר צעד צעדים מהירים ובטוחים, כמי שיודע היטב את יעדו. בנו פסע אחריו בשתיקה מוחלטת, תמה לאן מועדות פני אביו בשעה כה מאוחרת. הם חצו את מרכז העיר, הגיעו לפאתיה ויצאו אל אחת משכונות-הספר שלה. זו הייתה שכונה של אנשים משולי החברה, ובהם גנבים, בעלי-זרוע ושאר קלקלות. גם באור יום אנשים הגונים הדירו את רגליהם מהשכונה הזאת, על-אחת-כמה-וכמה בלילה. ר' שלמה חשש לשלומו ולשלום אביו, אך לא פצה פה.
בהגיעם לשכונה תר רבי עקיבא איגר את הסביבה. הוא פנה לבית מואר. זו הייתה מסעדה. המקום המה מאנשים. מקצתם היו שתויים, מקצתם עסקו בהימורים, ומקצתם סתם התהוללו. ביניהם היו לא-מעט יהודים.
תדהמה הכתה את פני הנוכחים בראותם את האורח הלא-צפוי. הס השתרר במקום. רבי עקיבא איגר ניצל את רגע ההפתעה, ניגש למרכז האולם ובמילים פשוטות ונוגעות ללב תיאר את מצבו העגום של החוכר המסכן, הנתון בסכנת נפשות מוחשית.
"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", אמר רבי עקיבא ליושבי המקום, והוסיף: "יש קונה עולמו בשעה אחת. הוכיחו לעצמכם ולאלוקיכם כי ליבכם היהודי לא חדל מפעום, ומצפונכם לא יניח לכם לגרום לאישה להיות אלמנה ולילדיה – יתומים, רק בגלל חוב כספי".
דבריו היוצאים מן הלב חוללו פלאים. זה אחר זה הוציאו אנשים כסף מכיסיהם. בתוך דקות אחדות נאסף על השולחן מלוא הסכום הדרוש להציל את חיי החוכר.
רבי עקיבא איגר הודה לנוכחים על המעשה האצילי. חיוכים של שביעות-רצון עלו על פניהם, כאילו אמרו: "ובכן, גם מאיתנו יוצא לפעמים דבר טוב".
הכול היו בטוחים כי עתה יצא רבי עקיבא וישוב לביתו, אולם הוא עמד במקומו. הוא חזר וביקש את תשומת-לב הנוכחים, ופתח בדברי התעוררות. במילים פשוטות דיבר על לב האנשים, וקרא להם לעזוב את דרכם הרעה ולשוב לדרך הישר.
עד מהרה נמחו החיוכים מפני הנוכחים. רטינות שקטות החלו להישמע. לפתע קם אחד מהחבורה ופנה אל חבריו: "ראיתם חוצפה?! קודם רוקן את כיסינו ועכשיו הוא מטיף לנו מוסר". האיש החצוף הישיר מבט אל רבי עקיבא איגר והטיח בו: "היה עליך לשנות את הסדר – תחילה לומר מוסר ורק אחר-כך לבקש כסף. או-אז היית יוצא מכאן בלי פרוטה שחוקה!".
רבי עקיבא איגר הקשיב לדברים והחריש. כעבור רגע הגיב: "עליכם להבין, אחים יקרים. תפקידו של רב עיר איננו רק לענות על שאלות בהלכה. על רב מוטלת אחריות שכל בני העיר ילכו בדרך הישר. אין לכם מושג עד כמה אני מרבה לחשוב עליכם, ועד כמה פוצע מצבכם הרוחני את ליבי". בדברו פרץ הגאון בבכי.
כעבור רגע המשיך: "כשבאתי הנה וראיתיכם, ביקשתי מיד להוכיח אתכם, אלא שאז נזכרתי באמרת חז"ל, 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע', והתאפקתי. כעת, לאחר שזכיתם להציל נפש מישראל, רואה אני כי אור המצווה הצליח לבקוע סדק בליבכם, וכעת איני רשאי שלא לעורר אתכם ולדבר על ליבכם".
עוד פרץ של דמעות קלח מעיני הגאון. דמעותיו לא היו היחידות במקום.
רבי עקיבא איגר מיהר לשוב לביתו, כדי למסור לאם ובתה את הכסף שנועד לפדיית אבי המשפחה.
לאחר ביקורו של רבי עקיבא איגר במסעדה נטשו אותה לצמיתות כמה מיושביה הקבועים, מהם שאף שבו בתשובה שלמה.