שעת אחר-הצהריים של שבת בבית-הכנסת בכפר-חב"ד. הקהל יושב אל השולחנות להתוועדות חסידית, מטה אוזן קשבת לדברי זקני החסידים, המשמיעים דברי התעוררות או מספרים על חסידים בימי קדם.
בין ניגון לניגון, ואחרי לגימת 'לחיים', החל אחד מזקני הכפר, ר' זלמן סודקביץ', לספר סיפור מימי בחרותו. זה היה בשנת תש"ז. הוא התגורר אז בפריז, לאחר שהצליח לצאת מרוסיה הקומוניסטית. קבוצה נכבדה של חסידים הצליחה אז לחצות את מסך הברזל, לאחר שנים רבות של סבל ושמירת תורה ומצוות בתנאי מחתרת, והתקבצה בפריז.
פריז הייתה מעין תחנת-מעבר. הפליטים התרכזו שם וחיכו להוראות מהאדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, לאן לשים את פניהם. הרבי הפנה את חסידיו לכמה וכמה כיוונים. רבים קיבלו הוראה לעלות לארץ-ישראל, אחרים קיבלו המלצה לנסוע לארצות-הברית ואף לאוסטרליה.
ר' זלמן סודקביץ' היה מאלה שקיבלו לאחר זמן הנחיה לעלות לארץ-ישראל, ואכן הוא היה ממייסדי כפר-חב"ד, אך באותו זמן חי בפריז. יום אחד אמרו לו שני חסידים מבוגרים ממנו, ר' יהודה חן ור' חיים שרייבר (ע"ה), כי הרבי הורה להם להתהלך ברחובות פריז. הרבי לא ציין מה המטרה, והם הניחו כי הדבר ייוודע להם בדרך כלשהי. הדבר עורר את סקרנותו של ר' זלמן, והוא ביקש להתלוות אליהם.
הם צעדו ברחובות העיר בלי מטרה מוגדרת. כאשר עברו ברובע התשיעי, באחד הרחובות הקטנים, שמעו פתאום קריאה מאחד הבניינים. הם נשאו את עיניהם וראו בקומה החמישית קשישה יהודייה המסמנת להם כי ימתינו לה. הם עצרו וחיכו שהאישה תרד ותביע את מבוקשה.
הקשישה ירדה למטה וביידיש רהוטה סיפרה כי היא זקוקה לעזרה. יש לה נכד, המתגורר ברובע הזה, שהוריו התרחקו מחיי תורה ומצוות, אך עתה הגיע הנכד לגיל בר-מצווה, ואין לי שילמד אותו על משמעות היום הזה בחייו של יהודי.
בדמעות בעיניה הסבירה כי חשוב לה מאוד שהילד יעלה לתורה בבית-הכנסת, כמיטב המסורת, אך היא אינה מכירה איש המלמד נערים לבר-המצווה. עכשיו, כשראתה אותם עוברים ברחוב, הרגישה שנשלחו אליה מן השמים כדי שיכוונו אותה אל האנשים המתאימים שיעזרו לנכדהּ להתכונן לקראת העלייה לתורה, ובבוא הזמן גם יערכו לו את העלייה לתורה והשמחה בבית-הכנסת.
שמחו החסידים על ההזדמנות לעזור לה, והפנו אותה אל בית-הכנסת הקרוב. החסידים היו נרגשים מהעניין, והניחו כי ככל הנראה זו הייתה המטרה הנסתרת שלשמה הורה להם הרבי להתהלך ברחובות פריז, ועתה יכולים הם לשוב לביתם.
ואכן, לאחר כמה שבועות של לימוד והכנה, נערכה באותו בית-כנסת העלייה לתורה ביום הבר-מצווה של הנער, לשמחתה הרבה של הסבתא. זו הודתה בחום לחסידים, ואז, כמעט בלחישה, הוסיפה: "מי יודע, אולי יבוא יום והילד הזה יוכל לומר עליי קדיש"…
ר' זלמן סיים את סיפורו. המסובים היו נפעמים מדרכי ההשגחה העליונה. אבל אחד הנוכחים, ר' דוד לסלבוים, חש כי זיעה קרה מכסה את גופו. משהו בסיפור גרם לו תחושה מוזרה.
"אמור לי", פנה אל ר' זלמן, "האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?".
"ודאי שאני זוכר", השיב ר' זלמן, "הוא נקרא 'רש"י שול' [=בית-הכנסת רש"י]".
עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר' דוד נפלטה קריאה: "אני הוא הילד".
התרגשות עזה אחזה בכל הנוכחים. ר' דוד ור' זלמן הביטו זה בזה בעיניים לחות, כלא מאמינים. לאחר שנרגע מעט סיפר ר' דוד לנוכחים:
"אכן, זכורה לי היטב דאגתה והשתדלותה של סבתי שאקיים את טקס הבר-מצווה כמנהג ישראל. אני עצמי לא ידעתי אז אפילו אות אחת בעברית, ולא ידעתי דבר על התורה והמצוות. עשיתי זאת רק לבקשתה, בגלל הכבוד שרחשתי לה.
"סבתי עצמה התגוררה ברובע העשרים, אולם הייתה מרבה לבקר בבית דודתי, ברובע התשיעי, שם התגוררנו גם אנו, ושם פגשה את החסידים, שכיוונו אותה לבית-הכנסת שעליתי בו לתורה.
"שמחת הבר-מצווה והעלייה לתורה היו הגורמים המכריעים שחוללו את המפנה העתידי בחיי, לשמירת מצוות מלאה, ושנים לאחר מכן להתקרבותי לחסידות חב"ד…
"מפליא הדבר, כי כאשר נפטרה סבתי, הייתי היחיד מכל בני משפחתה, ששמר את יום-השנה שלה בתפילה ובקדיש. תאריכי הפטירה של רבים מבני משפחתי לא נשמרו אצלי, אבל יום פטירתה השתמר בזיכרוני. אכן, זכתה הסבתא והתקבלה משאלתה.
"כמה נפלאות דרכי ההשגחה", סיים ר' דוד. "הלוא כולנו הכרנו את ר' יהודה חן ור' חיים שרייבר, חסידים ואנשי מעשה אמיתיים מתושבי כפר-חב"ד, שכבר אינם עמנו היום. לעולם לא הייתי יודע כי הם שהיו שליחי ההשגחה להצלתי, אילולא נתלווה אליהם ר' זלמן, שראה את המאורע ויכול לספר עליו.
"אין זאת אלא שהרבי הריי"צ צפה למרחוק ושלח את שלוחיו כדי לסייע לילד יהודי בפריז לחזור לצור מחצבתו", סיכם ר' דוד, וקהל המתוועדים נשאר פעור-פה.
