השבוע אנו עדים לחילופי אווירה. מתחושת האבל והצער של שלושת השבועות, אנו נכנסים לימי הנחמה של 'שבעה דנחמתא'. ביום שישי הקרוב יחול יום שמח ביותר – ט"ו באב – שעליו אמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום-הכיפורים". יום זה מסמל את העלייה שבאה לאחר הירידה, ואת הגאולה שבאה לאחר הגלות.
כך מסיע אותנו לוח-השנה היהודי במסלול שיש בו תחנות רבות, שכל אחת ואחת מהן מעוררת בנו תחושות נבדלות. החגים, המועדים, החודשים – כל אחד ואחד מהם משרה אווירה אחרת, מדגיש צדדים אחרים בחיי היהדות, וכך נוצר הגיוון המיוחד שמאפיין את חייו של יהודי.
מתקרבים לסוף המסע
ימי הנחמה מפיחים בנו מחדש את התקווה ואת האופטימיות, שהן מקורות של כוח ושל עוצמה גם בימים קשים. פתגם חסידי ידוע, שהרבי מליובאוויטש היה מדגישו תמיד, אומר: "תחשוב טוב – יהיה טוב". עצם המחשבה האופטימית, עצם האמונה והביטחון שיהיה טוב – מקרבים את הטוב ופועלים שאכן יהיה טוב.
מצד אחד צריכים להיות ערים לרע, לסכנה, לכאב. הדבר נחוץ כדי למנוע תחושת רפיון ואי-עשייה. כביכול אם ממילא הכול טוב ויהיה טוב, לשם-מה להתאמץ? לכן בהחלט צריכים לדעת שהדברים אינם מוכתבים מראש, ובידינו לחסוך ייסורים בלתי-רצויים ועיכובים מיותרים.
ימי בין-המצרים גם רומזים לנו, שלו היינו מתאמצים יותר, מתחזקים יותר, מרבים יותר באור של תורה ומצוות – אולי כבר לא היינו צריכים להתאבל בימים האלה. ועם זה, לאחר שחולפים ימי האבל, מעתה עלינו להתרכז בנחמה, בתקווה ובאמונה המוחלטת בטוב הקרוב.
האופטימיות שלנו נסמכת לא רק על אמונה וביטחון שצריכים ללוות יהודי בכל מקום ובכל זמן, אלא על בחינה אמיתית של תקופת חיינו. כאשר הספינה מתקרבת אל החוף, עלולים לצוץ גלים גבוהים שמטלטלים אותה מעלה ומטה, ומקשים לראות את הסביבה. אולם מי שמסוגל להתרומם מעל הגלים ולעלות לראש התורן, רואה את הספינה מתקרבת אל חוף-המבטחים.
זו הגדרתם המדוייקת של הימים האלה. עוברות עלינו טלטלות עזות ואנו יודעים עליות ומורדות, אולם בה-בשעה ברור לנו כי זה סוף המסע הארוך של עם-ישראל בגלותו, ועוד מעט נעגון בחוף-המבטחים של הגאולה. באוזנינו מהדהדים דבריו הברורים והחד-משמעיים של הרבי מליובאוויטש, שאנו עומדים על סף הגאולה האמיתית והשלמה ממש. מכאן האופטימיות והתקווה הממלאות את ליבנו.
להתאחד בציפייה
העובדה שהגאולה קרובה כל-כך אינה אמורה להשאיר אותנו מלאי תקווה ואפטימיות בלבד, בלא פעולה אקטיבית. אדרבה: דווקא מפני שאנו חיים ברגעים האחרונים של תקופת הגלות, כאשר חבלי המשיח מתעצמים, יש חשיבות עצומה לכל פעולה ומעשה. זה הזמן להרבות בתפילה על הגאולה; להוסיף בלימוד תורה (ובמיוחד בסוגיות הגאולה וביאת המשיח), להגדיל את מתן הצדקה; ולעסוק יותר בעשיית מצוות ומעשים טובים.
רבי חיים-אלעזר ממונקאטש אומר, שעלינו ללמוד ממשה רבנו שהתפלל 515 תפילות (כמניין 'ואתחנן') כדי שייכנס לארץ, אלא שהקב"ה אמר לו "רב לך". אולם לנו אין הקב"ה אומר "רב לך", אלא הוא אף מצפה לתפילותיהם של ישראל, שיבקשו את הגאולה, ו"על-כן בוודאי כעת מצווה רבה להתפלל ולשפוך נפשו רק על ככה".
הציפייה לגאולה והתפילה לביאת המשיח במהרה בימינו – צריכות לאחד את כל שכבות העם. כולנו כאיש אחד צריכים לבקש מהקב"ה את הגאולה האמיתית והשלמה, ואז נזכה לראות בנחמה הגדולה, הנחמה הכפולה – בביאת משיח-צדקנו ובבניין בית-המקדש השלישי במהרה בימינו.
