היציאה ממצרים יש לה הרבה מאוד רבדים ומשמעויות בחיינו; אחד מהם הוא היציאה מהמיצרים והגבולים החשיבתיים כמו גם מדפוסי הפעולה הצרים שמלווים אותנו לאורך השנים. הבעיה היא שאנחנו מונחים עמוק בגלות הפנימית שלנו, וכך המחשבות הן בהתאם. "תנו לי רק 'לגמור את החודש' ואני אהיה מרוצה". "רק שהכול יעבור בשלום, והכול יהיה נהדר". במילה אחת: לשרוד. חיים של שרידות במקום חיים של תנופה והצלחה.
באינספור שיחות ומכתבים הרבי דורש מאתנו שלא לחשוב במונחים גלותיים, אלא במונחים של גאולה. לחשוב גדול, רחב, לחשוב עמוק ולהסתכל הכי רחוק שאפשר. נכון, אי אפשר להגיע להישגים ביום אחד, אבל לפחות לשאוף!
רוב האוכלוסיה לא מממשת באמת את הפוטנציאל שלה. עם יד על הלב: כמה עוד אתגרים, רעיונות, פעולות וחלומות יש לו לך, כן אתה, ברשימת המטרות שלך שאתה מבקש להגשים? האמת? אתה אפילו כבר לא מנסה!
למה באמת??
למה רק מעט אנשים שנמצאים בקצה הפירמידה מימשו חלומות, הגיעו ליכולות כלכליות או השפעתיות והם במקום בו תמיד הם רצו להיות?! למה במסגרת החיים הפרטיים שלי אתה מתקשה לעשות את השינויים שכל כך אתה רוצה ומאמין בהם?
לרוב אנחנו משתמשים בתירוצים שחוסמים אותנו מלהתקדם! האמת היא שלכל אחד יש את היכולת המתאימה – אולי לא את מה שיש ל'ההוא', אבל יש לך את התובנות, הקסם והיכולות האישיים שלך. כל אחד יכול לממש כישרונות, להגשים מאוויים, לנגוע בחלומות. זה לא סיפור גדול, רק להעיז לצאת מהמצרים האישיים שלנו. צריך לרצות, ולרצות באמת.
גם היציאה ממצרים, יציאה מהמסגרת האישית המקובעת שלנו, אינה אקט חד פעמי, אלא עבודה דינאמית שמתחדשת שוב ושוב, בדיוק כמו האתגרים שניצבים ופזורים לאורך כל החיים. אי אפשר לנקוט בשיטת "זבנג וגמרנו".
הדרך להתקדמות רציפה בחיים, בלי לנוח על זרי הדפנה, הדרך לכיבוש עוד יעדים, בלי להסתפק בקיים, מרומזת למעשה בפסוק: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". במאמרי חסידות נשאלת השאלה על המילה "מסעי", והלוא ביציאה ממצרים לא היה אלא מסע אחד (שהרי שאר המסעות היו כבר במדבר, ולא מתוך מצרים). עובדה זו רומזת על הידיעה כי החיים הם מסע בלתי פוסק, מיום הלידה ועד ליומנו האחרון. כל מסע הוא יציאה מ'מיצר' של המסע הקודם לו, עד לפעם הבאה. מה שהיה טוב אתמול – הפך להיות ה'מיצר' של היום. עלינו לנהל את חיינו מתוך שאיפה מתמדת להגיע אל 'הארץ המובטחת' = אל מקסום היכולות.
בשיחות קדשו ובאגרותיו הרבות בהן עוסק הרבי בעבודה האישית של יציאת מצרים, לוקח זאת אל מקומות רוחניים, שלא להשאר במסגרות הקיימות ולפרוץ ולהתקדם באופן קבוע. אולם עיקרון זה פועל לטובת האדם בכל המישורים, גם באותם מקומות שבהם תלויים חיי נפשו, פרנסתו, בריאותו ודרכי חייו של האדם, אשר במידה מסוימת גם הם עניינים רוחניים. דרכי חשיבה אלו שהרבי מעניק לנו הם כלים מצוינים להצליח אתם בכל המישורים והרמות.
התורה שנקראת "תורת חיים", מורה דרך בחיים – דורשת מכל יהודי לזכור, היינו לחיות מחדש,
את החירות, יציאת מצרים, כל יום מימי חיינו .. אף על פי שאתמול היתה אצלו "יציאת מצרים", צריך הוא לחיות את "יציאת מצרים" היום מחדש, ומחר עוד הפעם.
כי התוכן של "יציאת מצרים" מתבטא בכך שהוא משתחרר מההפרעות והמיצרים העומדים בדרכו ומונעים ממנו להיות מה שהוא צריך להיות ולעשות מה שהוא צריך לעשות. ולכן, ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה עבור מצבו ודרגתו היום, וה"יציאת מצרים" של היום – לא תספיק עבור מחר.
(מכתב כללי, י"א ניסן תשי"ח)
עולם האימון בא לנפץ אשליה "ככה אני – ואין מה לעשות". עולם האימון בא לפרוץ את המיצרים המדומים שנמצאים בתוכנו ("יציאת מצרים"). הוא בונה את הפלטפורמה אשר עוזרת לנו להעיז לפרוץ את המיצרים והגבולות, ולהגיע למיקסום היכולות שלנו.
אז למה שלא נצא ממצרים. לא ב"כאילו", אלא באמת!
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה. לשאלות, הערות בונות ולהרצאות: eimunmz@gmail.com
