הסיפור שנספר לכם הפעם אירע לפני למעלה ממאה שנה, ברוסיה הצארית. בעיר אמצ'סלב אשר באיזור מוהילב, ליד הנהר דנייפר.
בימים ההם היתה רוסיה מדינה נחשלת עד מאד. כל הארץ הענקית עסקה בחקלאות, ואילו מפעלי תעשייה כמעט לא היו. המוצרים המעטים שנוצרו בכל זאת ברוסיה היו מטיב גרוע מאד ועל כן מי שרצה בד טוב, חתיכת משי משובחת או חפיסה של טבק ריחני – היה צריך לקנות תוצרת-חו"ל. אולם דא עקא, על התוצרת מחו"ל הטילה הממשלה מכס כה כבד, עד שרק מעט אנשים יכלו לשלם את המחירים הגבוהים. מצב זה פגע גם בסוחרים, כי קשה מאד היה לסחור בתוצרת ייבוא, לשלם את כל המכס הגבוה ועוד להרוויח משהו בעסק. היו סוחרים שאצלם הפכה השאלה לגורלית ממש: להיות הגון ולשלם הכל בהתאם לחוק, או להישמע לחוקי הברזל של המסחר ולנהוג בהתאם…
מובן כי במצב כזה פורח "מקצוע" ההברחה. סחורות בכמויות עצומות הוכנסו לרוסיה בלי שישולם עליהם אף רובל אחד מכס. הסוחרים שעסקו בממכר סחורות אלו חיו בפחד מתמיד, שמא יגלו השלטונות את העסקים השחורים, יחרימו את הסחורות ויתנו כתוספת כמה שנות מאסר "בריאות".
זה היה המצב הכללי בימים בהם התרחש סיפורנו. פקחי המכס סבבו בשווקים, בדקו סחורות שהיו חשודות כמוברחות ולעתים החרימו סחורה שהיתה "כשרה", אך הסוחר המסכן לא היה מסוגל להוכיח כי אכן שולם המכס. לפעמים לחצו פקחים שואפי-בצע את הסוחרים עד כדי כך, שרק בעזרת שוחד היו יכולים להיפטר מהם.
באחד הימים הביאו כמה סוחרים יהודיים, תושבי אמצ'סלב, מספר קרונות של סחורה למכירה. מישהו הלשין למשטרה כי סחורה זו הינה מוברחת ולא שולם עליה כל מכס. מיד הופיעו פקחי המכס בשוק וביקשו להחרים את הסחורה ולקחתה לתחנת המשטרה. אולם הסוחרים, שידעו עם אילו טיפוסים יש להם עסק. לא הסכימו לכך. הם ידעו כי אם הפקחים יקחו את הסחורה, הם יורידו את התוויות המעידות על תשלום המכס ואחר כך יאשימו את היהודים בממכר סחורות מוברחות. על כן הודיעו לפקחים, כי הם יכולים לבדוק את הסחורה בו במקום, אך לא לקחת אתם.
ראש הפקחים התרגז על "חוצפת" היהודים והתקשר עם קסרקטין הצבא, בו חנה חיל המצב העירוני, לבוא לעזרת פקחי המכס "הנתונים בצרה".
מפקד חיל המצב היה שונא-ישראל מובהק ששש תמיד אלי קרב כשהמדובר היה בסוחרים יהודיים חסרי-ישע, הוא הופיע תיכף ומיד, בראש קבוצה גדולה של חיילים, עצר את הסוחרים היהודיים והחרים את כל סחורתם. אולם הוא לא הסתפק בכך ושלח לממונים עליו דו"ח ובו תיאור דרמטי על "התמרדות" יהודי אמצ'סלב ועל התנגדותם לפקחי המכס, שליחי החוק שבאו למלא את תפקידם. הוא אף לקח מספר רובים ישנים, שאינם ראויים יותר לשימוש, וצירפם לדו"ח שלו כ"הוכחה" להתמרדות היהודים. זהו הנשק שהוחרם מידי היהודים "המתמרדים" – כתב בדו"ח.
בלי לאבד כל זמן, שלח הקצין את הדו"ח שלו לראש חיל המודיעין הצארי אשר בפטרבורג. כדי שהלז יביא אותו לידיעת הצאר. ברוסיה של הימים ההם די היה להזכיר את המלה "מרד" כדי שהענין יובא לטיפולו האישי של הצאר. בקבלו את הדו"ח הוא מיד הורה על שורה של עונשים: אחד מכל עשרה יהודי אמצ'סלב יגוייס לצבא ואילו הסוחרים המעורבים בתקרית יישפטו וייענשו בכל חומר הדין.
בהלה אחזה עתה את יהודי אמצ'סלב. הגרוע ביותר היה, כי ההאשמה בדבר סחר בסחורות מוברחות נתקבלה ללא חקירה ודרישה ומעתה לא היה סוחר יהודי ברוסיה שיכול היה להיות בטוח שמחר לא יקרה לו אותו הדבר עצמו.
המנהיגים היהודיים של התקופה ההיא, ובעיקר אלה שהיו להם קשרים טובים עם פקידי ממשלה בכירים בבירה, החלו בפעולות כדי להעביר את רוע הגזירה ולהסיר את הסכנה המאיימת על הסוחרים היהודיים.
חכמינו, זכרונם לברכה, אמרו לנו כי הקב"ה מקדים רפואה למכה. בעוד הוא מעניש, הוא גם פותח פתח להצלה.
בדרך כלל טיפל בענינים מסוג זה מיניסטר הפנים של ממשלת הצאר. הוא היה זה שהיה צריך, בבוא הזמן, להביא את הענין לידיעת הצאר. אולם כשמיניסטר הפנים בא אל הצאר וסיפר לו על המקרה, ידע כבר הצאר על כך (ממקורות המודיעין הצבאי) ואמר למיניסטר הפנים שלו: כן, אני שמעתי מההתמרדות היהודית וגם נחתי הוראות מתאימות איך לנהוג בהם.
"התמרדות"? – שאל המיניסטר בתמיהה – "זה קצת מוגזם לומר כך" אולם הוא שמע את הוראות הצאר והבטיח, כמובן, לפעול בהתאם. אולם בהיותו ממורמר על כי חוגי הצבא הקדימו אותו, התערבו בענין אזרחי טהור, ועשו ממנו "התמרדות", רק כדי להתחנף אל הצאר – החליט מיניסטר הפנים ללכת בדרך משלו ולא מיהר כל כך לבצע את ההוראות. זה נתן אפשרות ליהודים להיחלץ מהצרה.
העסקנים היהודיים פנו בראש ובראשונה ליורש העצר, הנסיך אלכסנדר ואחיו קונסטנטין, הם הדגישו כי ההאשמה היתה מיוסדת על אדני השקר וטענו כי הדיבורים על "התמרדות" יהודית יעשו את הצאר ללעג ולקלס בעיני מלכים ודיפלומטים זרים.
בסופו של דבר הביאו הנסיכים את הענין שוב בפני הצאר שהסכים לשלוח לאמצ'סלב חוקר מיוחד שיעמוד מקרוב על הענינים ויסיק מסקנותיו. לתפקיד זה נבחר הנסיך טרובאצקוי שקיבל ממיניסטר הפנים הנחיות לטפל בענין מתוך "מידת הרחמים".
הנסיך טרובאצקוי לא התקשה לקבוע כי כל הסיפור על ה"התמרדות" הומצא ע"י מפקד חיל המצב המקומי וכי הרובים הישנים הוצאו ממחסן הצבא, כדי "להוכיח" את אשמת היהודים.
משקיבל הצאר את הדו"ח המלא של החקירה, הוא פקד מיד לשחרר את כל יהודי אמצ'סלב שנלקחו לצבא, גם הסוחרים שוחררו והתיק נסגר.
יהודי אמצ'סלב נשמו עתה לרווחה. ממש כיהודי שושן בשעתו. היום בו נפטרו מצרותיהם, הוחג באמצ'סלב כ"פורים קטן" והיהודים הודו להשם על החסד שגמל איתם.
