את הסיפור המיוחד הזה סיפר תלמיד ישיבת תומכי-תמימים ברוסטוב, בימים שבהם התגורר בעיר מייסד הישיבה, האדמו"ר רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש:
זה היה בקיץ תרע"ז, כאשר נסעתי מהישיבה לביקור בבית הוריי שבחרסון. ביום שישי בא לחרסון החסיד הנודע, עובד ה', הרב יצחק הורוביץ, הידוע בכינויו 'ר' יצחק מתמיד'. הוא היה מתמיד עצום בתורה, מהדר גדול במצוות ומחמיר מאין כמותו בכל הקשור לקיום הלכה בשולחן-ערוך.
ר' יצחק היה שליח נודד של הרבי. בכל עיר ויישוב שאליהם בא, ערך התוועדויות ובהן חזר ברבים מאמרי חסידות ששמע מהרבי, וגייס מהתושבים כסף לטובת רשת המוסדות שהפעיל הרבי ברחבי רוסיה.
בבואו לחרסון התארח ר' יצחק בבית הוריי. הוא שיער שלקראת שבת ישחטו הוריי עוף, ועל-כן הטיל עליי שליחות. הוא הקפיד שהשוחט יבדוק את סכינו לפני שחיטת העוף וגם אחריה. כעת ביקשני לעשות זאת בשליחותו – לגשת ולוודא שהשוחט (ר' משה חריטונוב) אכן יעשה כן. וכך עשיתי.
בסעודת ליל שבת חיכינו לר' יצחק עד אשר ישוב מבית-הכנסת. המתנו לו זמן רב, מפני שהיה מתפלל באריכות רבה. לאחר הסעודה ביקש מאבי שלמחרת, בסעודת יום השבת, לא נמתין לו.
למחרת שב ר' יצחק מהתפילה בשעת אחר-הצהריים מאוחרת מאוד, ואני שימשתיו בסעודה. כאשר הגשתי לו קוגל, הביט בו וביקש שאקרא לאימי. הוא שאל את אימי אם יש בקוגל שומן. לאחר שהשיבה בחיוב, שאלהּ באיזה שומן השתמשה. היא ענתה לו שהשתמשה בשומן מהעוף שנשחט בעבורו, על-פי ההידור שלו.
אימי יצאה אך ר' יצחק לא טעם מהקוגל. כעבור כמה רגעים חזרה אימי וביקשה את סליחתו של ר' יצחק. היא נזכרה שהיה חסר לה שומן לקוגל ועל-כן הוסיפה גם משומן של עופות אחרים.
באותה שעה הסב לשולחן גם החסיד ר' אליעזר דוואסקין (צֶ'צֶ'רסקֶר), שניהל את סניף חרסון של ישיבת תומכי-תמימים וגם היה משפיע של בית-הכנסת החב"די בעיר. כאשר ראה שר' יצחק אינו נוגע במנת הקוגל שהוגשה לו, לקחהּ ואכלהּ.
לקראת ראש-השנה (תרע"ח) חזרתי לרוסטוב. בערב קרא לי מזכירו של הרבי ואמר לי שעליו לעשות שליחות מסויימת שהוטלה עליו, ושייעדר מהמקום כשעתיים. הוא ביקשני אפוא לעמוד במקומו ליד דלת חדרו של הרבי ולנהל את רשימת הנכנסים ל'יחידות' באותו ערב, עד אשר ישוב מביצוע שליחותו.
בין הממתינים היה גם ר' יצחק, שחזר מסבב ביקורים בערים וביישובים. כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה'יחידות' היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר' יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.
פתאום שמעתי את ר' יצחק בוכה. לאחר מכן שמעתיו מספר לרבי את המעשה בקוגל, שאירע באותה שבת בבית הוריי. הוא אמר לרבי שהואיל ולדעתו ר' אליעזר דוואסקין נעלה ממנו ברוחניות, ובכל-זאת אכל מהקוגל, הרי ייתכן שההחמרה שקיבל עליו, בעניין בדיקת הסכין לפני שחיטת העוף ואחריה, היא למעלה מדרגתו (בבחינת "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"), ויש לו חשש שהנהגה זו תגרום לו נפילה רוחנית.
בתגובה הרגיעו הרבי ואמר שההידור שקיבל עליו טוב מאוד וכי עליו להוסיף להחזיק בו.
אחר-כך שוב בכה ר' יצחק. "מפני מה אתה בוכה עכשיו?", שאלו הרבי.
ר' יצחק אמר לרבי כך: "אני נוסע בשליחות הרבי לכל מיני מקומות, וחוזר שם חסידות לפני הציבור. החסידים הפוגשים אותי מעבירים דרכי פתקאות של פדיון-נפש לרבי, וכשאני מגיע לכאן אני מביא אותן עמי. אך לעיתים יש שאלות ובעיות דחופות ביותר, ובידעי שיעבור זמן רב עד שאגיע אל הרבי, אני פותח את הפתקאות, קורא אותן ו'מעביר' את תוכן השאלות והבקשות, אל הרבי, באמצעות המחשבה. והנה, לא-פעם זוכים כותבי הפתקאות לישועה מהירה, שלא כדרך הטבע, ויש מהם הזוקפים את ישועתם לכך שאני קראתי את פתקותיהם. כל זאת בשעה שאין בכך אמת, שכן איני אלא שליח להעברת הדברים אל הרבי, והישועה נפעלת אך ורק מכוחו של הרבי! אך העובדה שיש הטועים בי בעניין זה – מציקה לי מאוד".
הרבי הקשיב לר' יצחק רוב-קשב ולבסוף אמר: "נוהג אתה כראוי, וגם להבא קבל פדיונות-נפש מהאנשים ותעבירם אליי באותן הדרכים כפי שעשית זאת עד עתה – בגשמיות, או בכוח המחשבה".
לאחר מכן הוסיף ר' יצחק לשאול את הרבי שאלות שהטרידו אותו בתורת החסידות, והרבי השיב לו על כל שאלה ושאלה.
ככה נראתה 'יחידות' של חסיד אמיתי אצל הרבי הרש"ב! (נסתלק בב' בניסן תר"פ).