יושב מולי אברך צעיר פניו עגומות וראשו שפוף. זו פגישה ראשונה שלו בתהליך האימון, והוא מגיע חסר אמונה בעצמו באופן מוחלט. מסתבר שהוא סיים בהצלחה לימודי תכנות לפני חמישה חודשים ומאז הוא טרם מצא עבודה. התדמית העצמית שלו ירדה פלאים והבטחון העצמי שלו שואף לאפס.
אני שואל אותו שאלות לגבי מצבו, משפחתו, חיפושיו אחר העבודה, ולא מוצא כל סיבה שהאיש הצעיר, הבריא, בעל סבר-הפנים הנעים שיושב מולי, יגיע למצב נפשי כה שפוף. מסתבר עוד (כמה צפוי) שמצב רוחו משפיע ישירות גם על רעייתו ועל ילדיו.
כשאני שואל אותו לגבי ראיונות העבודה שערך, הוא משיב בחצי פה כי היה בשלושה ראיונות ולא התקבל. זה העצים אצלו את התדמית העצמית הנמוכה.
שאלתי אותו בכנות: "אתה יושב פה מולי ומשדר רפיון וחוסר בטחון עצמי בצורה כה בוטה, אם הייתי מראיין העבודה שלך, למה אתה חושב שהייתי רוצה לקבל אדם כזה לעבודה אצלי?"
הלה פתח זוג עיניים גדולות. אבל האסימון עוד לא נפל אצלו.
הוספתי ואמרתי: "אילו הייתי מראיין אותך לעבודה, הייתי מצפה לראות מולי אדם עם בטחון עצמי, שיודע מה הוא רוצה ועד כמה הוא 'שווה'; אדם שמכיר ביכולות שלו, מכיר באפשרויות הגלומות בו, והוא רק מחכה להסתער על העבודה המוצעת ולקדם אותה הכי רחוק שאפשר. זה היה נותן לי מוטיבציה לשלם לך משכורת".
אחד הדברים הראשונים שעשיתי באותו תהליך אימון, הוא תרגיל פשוט. נתתי לו דף ועט וביקשתי ממנו שירשום לפחות עשר כשרונות ויכולות שיש בו. האברך כמעט הזדעזע. "זו גאווה", לאט בחוסר אונים. "בכל זאת", דחקתי בו, והוא איכשהו הצליח להגיע עד למספר ארבע ברשימה. לא יותר. עוד קצת עידוד, עוד דחיפה קטנה, והוא הצליח להשלים את המספר עשר – מביט בדף שמולו בחוסר אימון גלוי…
ביקשתי ממנו שיקח את הדף הביתה, יראה את הדברים לרעייתו וביחד יוסיפו ככל שידם מגעת. כעבור יום הוא שלח לי במייל עשרים וחמשה כשרונות ויכולות שיש בו.
במפגש הבא הצעתי לו להתחיל להתבונן ולהקשיב במתנות הנהדרות הללו שהקב"ה חנן אותו בהם, ולהתחיל להסתכל על עצמו אחרת. שיערתי שזה קצה הדרך ממנה תתחיל להכנס ללבו קצת אופטימיות, שמחה, רוח טובה ואימון שלו בו-עצמו.
בונים גשר
הדוגמה שהבאתי היא אחת מני רבות של אנשים שניחנו באפשרויות רבות, החיים פתוחים לפניהם, אך לבם עגום ועצב מסיבה כלשהי, מה שמוביל אותם לחוסר-אמונה עצמי ובטחון ירוד.
למעשה, גם כאשר אנחנו מכירים בעובדות החיים הטובות שיש לנו, לא תמיד זה מצליח לחלחל ולהגיע גם להרגשה בלב. "אוקיינוס מפריד בין המוח הקר לבין הלב החם", אמר אותו פרופסור לאדמו"ר הרש"ב. "אכן כך הוא הדבר", השיב הרבי, "זו העבודה של חסיד – ליצור גשר מחבר".
אנשים רבים יודעים שיש להם כל כך הרבה, אבל מתקשים להרגיש את השמחה שזה אמור לתת להם. הידיעה פשוט לא עוברת הלאה. וכשהלב עצוב ובוכה, מעטים הם הסיכויים להצליח בחיים, להצליח בעבודה, ולחיות חיי זוגיות טובים. אף אחד לא אוהב סביבו אנשים מרירים וחסרי אמונה עצמית.
הדרך הנורמטיבית הבריאה ("אלוקים עשה את האדם ישר") היא שהידיעה השכלית משפיעה גם על תחושות הלב. ידיעת היכולות שיש לנו שאיתן אנחנו יכולים להצליח, להתקדם ולפרוץ בחיים, לא מתבטאת בהרגשה, משהו באמצע חוסם את המעבר אל הלב, ואז הוא חמוץ ומכווץ. הרגשה זו מה חוסמת אנשים רבים מלהתקדם בחיים על אף שיש להם את כל ארגז הכלים כדי להצליח!
אחת הדרכים 'לבנות את הגשר', היא, כאמור, רשימה מסודרת של מה שיש לנו. רוב מוחלט של האוכלוסיה לא עשתה זאת מעולם. כדי להכין רשימה כזאת, אפשר להעזר באישה או עם הבעל; להתייעץ עם ההורים, חברים קרובים, וביחד עמם להוסיף לרשימה עוד מעלות ויכולות. חשוב לקחת מדי פעם בפעם את הרשימה ולקרוא בה כדי לדעת ולהכיר את המתנות שהקב"ה חנן אותנו על מנת להשתמש בהם לעשות את השליחות שלנו בצורה היעילה והמקסימלית.
קריאה חוזרת ונשנית של המעלות שיש בנו, קרוב לוודאי, תביא גם את הסקפטיים והפסימיים שבינינו, להאמין בעצמם וביכולות שלהם.
עם הכנסנו לחודש אדר, וכלשונו הקדושה של הרבי, "לחטוף מרבין בשמחה". עם שמחת הלב והרגשה של רחבות בריאה, אפשר לפרוץ את כל המחסומים ולהגיע אל האפשרויות הבלתי-מוגבלות שהקב"ה חנן אותנו בהם.
מנחם זיגלבוים הינו מאמן אישי, סופר ומרצה. להערות והזמנת הרצאות: eimunmz@gmail.com
