שנים רבות לא ידעה רוסיה רעב כבד כל-כך. המחירים האמירו מאוד, ומצרכי מזון בסיסיים נמכרו ביוקר. המצב הזה הכניס את המשק כולו להאטה, והמוני עובדים מצאו את עצמם בלי עבודה.
ליהודי רוסיה זו הייתה מכה כואבת במיוחד. באותה עת לא הורשו היהודים לגור בערים הגדולות, אלא בעיירות הקטנות, והם התפרנסו מחקלאות וממתן שירותים לחקלאים. עכשיו נשבר מטה לחמם.
מיום ליום החמיר המצב. במרוצת הזמן החלו העוני והרעב לתת את אותותיהם. מחלות ומחסור בתרופות הביאו לידי מותם של צעירים ומבוגרים.
בימים ההם נודע שמו של רבי אריה-לייב, 'הסבא משפולי'. המופתים שהתגלגלו על-ידו היו שמימיים, למעלה מדרך הטבע לגמרי.
על דלת ביתו התדפקו יהודים בתחינה שיעתיר לפני ריבון העולמים להעביר את רוע הגזֵרה. גם חבריו הצדיקים, שהתגוררו בעיירות הסמוכות, שלחו אליו מכתבים דחופים בבקשה לעורר רחמי שמים.
הסתגר הצדיק בחדרו יום תמים, לאחר שקיבל עליו תענית. הוא התעלה לשמי-רום, שפך את מרי שיחו בבכי מר, אך שערי התפילות היו נעולים.
בראותו זאת החליט הצדיק לעשות מעשה. עשרה מכתבים שיגר באותו יום לעשרה צדיקים, מזקני האדמו"רים, וקרא להם לבוא בהקדם האפשרי לעיירה שפולי.
אף שבמכתב לא פורטה סיבת ההזמנה הדחופה, הבינו מקבלי המכתבים כי בעת צרה כזאת ודאי יש לצדיק משפולי סיבה מספקת להטריחם לבוא אליו. בלי להתמהמה יצאו הצדיקים בדרך העולה לשפולי.
התכנסות צדיקים גדולים כאלה מביאה עמה רוממות רוח, אך הפעם חשו הכול במתיחות הכבדה העוטפת את ביקורם. בקול שקט פתח הצדיק משפולי ואמר: "רבותיי, לא הייתי מטריח אתכם לבוא לכאן אילו לא היה הדבר נוגע בפיקוח נפשות של כלל ישראל".
לאחר הפוגה קצרה הדהים הצדיק משפולי את המתכנסים: "מבקש אני לזַמן את הקב"ה לדין תורה!".
הצדיקים נרעדו והביטו ב'סבא' בהשתאות. "זקוק הייתי לבית-דין שבו מניין דיינים מומחים", המשיך ה'סבא'. "אִמרו לי אם תיענו לבקשתי".
הביטו החברים איש בפני רעהו, והשיבו כאיש אחד: "מוכנים אנו".
כשקיבל את הסכמתם פנה ה'סבא' אל שמשו וביקשו להכריז ליד שולחן 'בית-הדין' כי בפקודת העדה הקדושה הנמצאת כאן הוא מודיע, כי רבי אריה-לייב בן שרה מזמין את הקב"ה לדין תורה שייערך בעוד שלושה ימים.
לחברי בית-הדין הצדיקים הסביר הצדיק משפולי כי על-פי הכלל שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי מכיוון ש"מלוא כל הארץ כבודו" – נמצא הקב"ה גם בחדר הזה, וממילא יתקיים הדין במקום הנתבע.
בשלושת הימים הבאים הסתגרו הצדיקים ועסקו איש-איש בתפילה ובתשובה, מתוך תענית. רק בלילות טעמו מעט.
הגיע מועד ה'דין תורה'. זה אחר זה נכנסו הצדיקים אל החדר ביראה ופחד. אין זה דבר קל לבוא בתביעות כלפי הקב"ה. סופו של דין כזה מי ישורנו. אולם צרת יהודי רוסיה וגדולתו וקדושתו של הצדיק משפולי הכריעו את הכף.
אב בית הדין התבקש לזַמן את הקב"ה לדין-התורה המתקיים כאן עם התובע רבי אריה-לייב בן שרה. אחר-כך פנה אל התובע בבקשה להשמיע את טענותיו. הצדיק משפולי פתח ואמר:
"בתפילות ראש השנה אומרים אנו 'אבינו מלכנו'. ממה-נפשך, אם הקב"ה אבינו ואנו בניו, מוטלת על האב החובה לדאוג לבניו. ואף אם הבן חטא לפניו, מה אשמים הילדים הרכים?"… בכי נסער פרץ מפיו של 'הסבא', אך הוא המשיך:
"ואם לא זכינו, והנהגתו של הקב"ה עמנו היא כמלך כלפי עבדיו, הלוא על-פי דין תורה חייב האדון במזונות עבדו העברי, גם אם העבד חטא לפניו. ובפרט שהחטאים עצמם הם באשמת האדון, ששתל בליבו של העבד את יצר הרע"…
כהנה וכהנה האריך הצדיק, פניו לוהטות כאש, ודמעות זולגות מעיניו. ואז פנה אל הדיינים ואמר: "דיינים מומחים, הוציאו לאור את המשפט והכריעו אם הצדק עמי".
בשלב זה יצא ה'סבא' מן החדר והשאיר את הדיינים לדון בדין לבדם, כמקובל בדיני תורה. לאחר ששקלו ומצאו ראיות לדבריו מכל חלקי התורה, נקרא ה'סבא' לחדר ואב בית-הדין השמיע את הפסק:
"מאחר שכל טענותיו של הצדיק רבי אריה-לייב בן שרה בצדק יסודן, פוסקים אנו כי על-פי דין תורה חייב הנתבע לזון ולפרנס את נשותיהם וילדיהם של כל בני ישראל, ומצד לפנים משורת הדין עליו לפרנס גם את בני ישראל עצמם. בטוחים אנו שאם ייתן להם הקב"ה את כל צורכיהם בגשמיות ורוחניות, יחזרו בתשובה וישובו לעבוד את ה' בכל ליבם".
לא עברו ימים אחדים ופתאום באה הישועה: השלטונות הודיעו כי יעבירו לאזור כמויות ענק של תבואה ומצרכי מזון מהמחסנים המרוחקים. הסוחרים, שחששו לאבד את סחורותיהם, מיהרו להוזיל את המחירים. בבת אחת פסק הרעב, וכאשר הגיעו משלוחי הענק של המזון כבר שָׁרו שובע ושפע בכל המדינה. אך לא רבים ידעו כי כל זה קרה בעקבות 'דין התורה' המופלא.
