במנחה של יום הכיפורים קוראים בהפטרה את כל ספר יונה.
יונה הנביא מקבל שליחות מיוחדת להזהיר את בני נינוה העיר הגדולה, שישובו מדרכיהם הרעים, ולא – תתהפך העיר. יונה מתחמק מביצוע השליחות, ובורח מפני ה' דרך הים לכיוון תרשיש. בלב ים מתרחשת סערה גדולה. יונה מספר למלחים הנוכריים שהסערה הינה בגללו, ואם רק יטילוהו לים – תשקוט.
רעש הסערה, התרוצצות המלחים על הסיפון, זעקות השבר של הנוסעים הרבים ודפיקות הלב הפראיות שלהם – מהווים סתירה גמורה לשנתו העמוקה של יונה, האיש העברי, בעל הזקן הלבן הארוך ופני המלאך, בירכתי הספינה. כאילו חי על פלנטה אחרת. אילולי נדנודיו של רב החובל, היה עוד ממשיך לישון בשלוה.
וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל
וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ נִרְדָּם?!
יונה השלו, הרגוע, הנינוח, עולה אל הסיפון מעדנות. הופעתו נוגדת לחלוטין את ההמולה, מה שמושך את כולם אליו. "מה יש בו באיש האלוקים הזה, שהוא כה רגוע?". אך כשהוא פותח את פיו, מילותיו הקצרות הולמות בכולם, ומשתקות אותם כמעט לגמרי:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי;
וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם, וְאֶת הַיַּבָּשָׁה.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ?!
כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ. כִּי הִגִּיד, לָהֶם
…יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם
"אתה?!
האיש העברי! ירא האלקים! הבשלך הסער הגדול הזה?" – – -.
ספר הזוהר קורא מחדש את סיפורו של יונה:
יונה – כך הזוהר – זו הנשמה. הספינה היא הגוף. הנשמה שלי, הנשמה שלך. הגוף שלי, הגוף שלך. ולנשמה, יְרֵאַת האלוקים, יש חזון. יש לה נבואה. יש לה מסר לכל העולם מסביב.
מהו המסר? קשה לדעת. מסתבר שכל אדם צריך ללמוד את עצמו היטב, ולזהות מהו המסר שלו לעולם, ל"נינוה העיר הגדולה".
אבל, וכאן מגיע ה'אַבָל' הגדול, לעיתים קורה ואנחנו בורחים מביצוע השליחות. מתחמקים מביצוע המטרה המיוחדת לנו, רק לנו. שלשמה נשלחנו אנחנו, אני ואתה, לעולם. לפעמים… אנחנו מעדיפים לברוח רחוק, לתרשיש.
ואז… לפתע יש רוח סערה. הכל מסביבנו רוקד, לא יציב, לא ברור. ושוב, אנחנו מעדיפים ללכת לישון. להתעלם. לעצום עיניים.
נשלח אלינו "רב החובל", שהוא, לפי הזוהר, היצר הטוב. מנסה לעורר, להזכיר, לנער אותנו ולקרוא באוזנינו:
מַה-לְּךָ נִרְדָּם?!
או אז, בדרך כלל זה קורה סמוך למנחה של יום-הכיפורים, נופל לנו האסימון. אנחנו אכן נזכרים ומבינים שיש לנו שליחות, אישית, וכלל עולמית. נזכרים להיות מי שאנחנו, ומבטיחים לעצמנו, ולכל המבוהלים מסביב, לתת את המיטב ולמצות את עצמנו בשביל עצמנו. למטרת שליחותנו בעולם.
ובאותו רגע מפלחת ההכרה בעמקי המודעות שלנו. בפיקחון שאינו יכול לזייף ולהטעות אנו מזהים את האמת, כואבת ככל שתהיה, ומודים אז, בלי להניד עפעף:
יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה!
ועם תחילת השנה הנוכחית, אפשר להשליך את סיפורו של יונה, כמו את פרשנותו של הזוהר עליו, גם על הקולקטיב שלנו, העם ה"עברי" ש"את ה' אלקי השמים" הוא ירא.
העולם מסביב סוער וגועש. סערה גדולה מאוד. האנייה הכלל-עולמית מחשבת להישבר.
לפעמים אנחנו מעדיפים לטמון את הראש בכרית ולישון, לחלום שאנו מוגנים בווילה שמורה היטב שבתוך הג'ונגל. כאילו כל הבלגן בכל המדינות השכנות, או אפילו כאן בתוך ארץ ישראל הקטנה והיפה – בכלל לא נוגע לנו.
בתקופה האחרונה, כך נדמה, כי קיבלנו קריאת השכמה עמוקה של "רב החובל". הייתה בנו איזו שהיא התעוררות כללית, שהזכירה לנו שאנחנו בעלי שליחוּת. עם נבחר. עלינו מוטלת חובה, שהיא גם זכות, להיות אור לגויים, להיות עמוד של ערכי מוסר ושל תורה המאירים בכל מרחבי האוקיינוס הסוער והגועש.
אם אנחנו יודעים מה שקורה סביבנו – כנראה שיש לנו שליחות. ומהשליחות הזו אי אפשר לברוח…
המזל הוא, שברגע שנבין כי השליחות מוטלת עלינו, כקולקטיב וכפרט – תסתיים גם הסערה. או אז, כשתבוא הגאולה, נבצע היטב את שליחותנו "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד".
שבוע טוב, וגמר חתימה טובה!
