דמותו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, נקשרת בתודעתנו עם שתי תכונות בולטות, הקשורות אחת בחברתה: האחת, אמונה לוהטת בקב"ה; והשנייה, נדיבות-לב בלתי-מוגבלת ורצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת.
מורשת החסד נהפכה לסימן-היכר לעם היהודי. במרוצת הדורות התפתחו בעם-ישראל מפעלי עזרה וחסד מופלאים. הנאמנות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים, והם ניצלו אותה לא-אחת כדי למלא את קופותיהם. הישרדותו של עם-ישראל, על-אף הרדיפות והצרות שעברו עליו, נזקפת במידה רבה לאותה נאמנות הדדית ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.
ספק אם יש מדינה בעולם שיש בה מערך אדיר כזה של מפעלי עזרה וחסד על בסיס התנדבותי. בתי-תמחוי ומרכזים לחלוקת מצרכי מזון; גמ"חים (קרנות גמילות-חסדים) שמעניקים הלוואות בלי ריבית; ארגוני ’שפרה ופועה’ המסייעים ליולדות בתקופה שלאחר הלידה; ארגונים להשאלת ציוד רפואי; מפעלי ’הכנסת כלה’, ועוד ועוד.
נאמנות לפיקדון
הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה – היא מסימני האופי של האומה. חז"ל אומרים שגמילות-חסדים היא אחד משלושת הסימנים שמאפיינים את בני העם היהודי. ואכן, אנו רואים כי תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי בולט אצל העם היהודי, גם אצל מי שלא נתחנכו על ברכי התורה והמסורת (אם-כי החינוך גורם לה להיות מוגברת וחזקה יותר).
תפיסת הצדקה ביהדות גורסת שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהופקד בידיו על-ידי הקב"ה. אחת הדרכים שבאמצעותן הבורא מפרנס את הבריות היא על-ידי שהוא נותן לבני-אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את הנזקקים. כך הקב"ה רוצה לזַכות את הבריות במצוות הצדקה, שכן היה יכול להעביר ישירות את הכסף לידי הנזקקים.
זו גם המשמעות הטמונה במילה ’צדקה’. איננו אומרים ’חסד’, ’טובה’, ’רחמנות’ – אלא ’צדקה’, מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה ’טובה’ ואיננו נוהג לפנים משורת הדין. הוא נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות המופקדים בידו ליעדם. הוא יודע שהכסף ניתן לו מאת הבורא כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים, וזאת הוא עושה. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.
יהודי מאמין, כי הצדקה היא גם הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב’צדק’ ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה.
חינוך לערכים
לצדקה גם חשיבות גדולה להתמודדות עם תאוות הממון ורדיפת המותרות, הגואה בימינו. אין כמצווה זו כדי לחנך את האדם לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות, ולהעדיף את הערכים הרוחניים של עזרה לזולת וסיוע למוסדות נזקקים.
אין גם דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים: ילדים לומדים תורה, באה הקלה לסבלם של חולים, מוארות עיניה של משפחה במצוקה. לכן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, ולהקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת-צדקה משלהם).
הצדקה גם מקרבת את הגאולה ועל-כן היא חיונית במיוחד בימים האלה, כשאנו מבקשים להחיש את בואו של משיח-צדקנו.
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: מרכז צעירי חב"ד בישראל. |
