שלום חברים, הוזמנתי להשתתף כמרצה בכינוס העולמי של שלוחי חב”ד. מדובר באירוע שמתקיים בכל שנה, בהשתתפות של כ-3,500 שליחי חב”ד מכל העולם. כולם מגיעים לברוקלין בניו יורק למספר ימים, ועוברים שם סדנאות שונות.
השנה זכיתי להיות מוזמן על ידי תנועת חב”ד להרצות בכינוס זה. מהרגע שהוזמנתי לכינוס, היה לי ברור שלא מדובר ב"עוד הרצאה" או "עוד כנס" שאני משתתף בו, אחד מני רבים. היה לי ברור שמדובר במשהו אחר. כאדם חילוני, שאינו מכיר לעומק את החסידות בכלל, ואת תנועת חב”ד בפרט, הקדשתי זמן רב בשבועות שקדמו לנסיעה ללמוד ולהכיר את התנועה, את העקרונות והערכים שלה, ובעיקר – להתכונן.
זו הייתה חוויה מרגשת ויוצאת דופן מבחינתי, והחלטתי לשתף אתכם בכמה רשמים ותובנות מהנסיעה הזו.
ראשית צריך להבין במה מדובר. ב-1950, הרבי יוסף יצחק שניאורסון (חמו של הרבי מליובאוויטש) החל לשלוח שליחים של חב”ד למדינות שונות בעולם. בכינוס הראשון של שליחי חב”ד לפני כ-30 שנים, השתתפו כ-30 שליחים.
היום ישנם כ-4,500 שליחים הפזורים בכל רחבי העולם. בכל קנה מידה מדובר בפעילות יוצאת דופן בהיקפה, ובמיוחד בהתפתחות שחלה בה ב-30 השנים האחרונות. לפני כ-19 שנים, נפטר הרבי מליובאוויטש. ולמעשה חסידי חב”ד לא מינו אחריו יורש או אדמו"ר שיחליפו.
"הרבי עוד חי!"
לאדם חילוני, האמירה שהרבי עוד חי, יכולה להישמע מאד מוזרה. אנשים "רציונליים" לכאורה יתקשו אולי להסכים איתה. מבלי להיכנס לדיון בדבר "משיחיותו" של הרבי, אני יכול לומר דבר אחד ברור: הרבי בהחלט עוד חי! אירוע הסיכום של הכנס הינו ארוחת גאלה מפוארת (נקראת “הבנקעט”), שבה משתתפים כל השלוחים, אורחים רבים, מוזמנים ותורמים. בין המוזמנים השנה השתתפו הסנטור לשעבר (שהתמודד למשרת סגן הנשיא ביחד עם אל גור) ג’ו ליברמן, לב לבייב, ועוד רבים אחרים.
באירוע זה הוקרן גם סרטון קצר של הרבי שבו הוא מדבר על כך שלמעשה "רעיונות אינם משתנים".
המימד הפיסי של גוף האדם הוא מוגבל בעולם שלנו. אנו מוגבלים בתוך הגוף שלנו ועל ידו. אבל אנחנו איננו מוגבלים כלל על ידי הרעיונות שלנו. למעשה, הרעיונות שלנו הם חוצי גבולות, וחוצי ממדים פיסיים.
אם תבחנו זאת על פי מה שקרה בחב”ד ב-19 השנים מאז פטירתו של הרבי, תוכלו להבין זאת מייד. בין 1950 ל-1994 (עד מותו של הרבי) נשלחו 1,238 שליחי חב”ד לכל העולם (בתקופה של 44 שנים). מאז מותו של הרבי ועד היום, נשלחו עוד 2,997 שליחים.
בחישוב מתמטי פשוט (אל תשכחו שאני עדיין מהנדס) מדובר בכ-28 שליחים שנשלחו בממוצע בשנה לפני מותו של הרבי, ובכ-158 שליחים בשנה בממוצע, שנשלחו בשנים שלאחר מותו. באחוזים זהו גידול של 561%!
האם אתם מכירים ארגונים, חברות או פעילויות דומות אחרות שיכולות להציג גידול כה משמעותי בתוצאות שלהם? ובצורה עקבית ולאורך כל כך הרבה שנים?
כשמבינים לעומק את המשמעויות הללו, אין ספק שהרבי עוד חי! הרעיונות שלו חיים ונושמים, גדלים ומתעצמים מיום ליום.
תנועת חב"ד אולי אינה גדולה מספרית (מדובר בכמה עשרות אלפי אנשים בכל רחבי העולם), אבל אין אדם שאינו מכיר או שנחשף בשלב כזה או אחר לפעילויות השונות שלה בארץ ובעולם.
"רוח מול חומר"
קשה שלא להתפעל מהרוח של האנשים בתנועה. וממה שמניע אותם.
להיות שליח של חב”ד בעולם נחשב בעיניהם כאחת ממטרות חייהם הנעלות ביותר. מדובר באדם שלוקח את אשתו ומשפחתו ונוסע לקצה השני של העולם – לא לשליחות של כמה שנים – אלא לכל השנים! לכל שארית ימי חייו!
נשאלת כאן שאלה חשובה – מה מניע את האנשים הללו?
אני בא מהעולם העסקי, וכל הנסיעה בחנתי את ההתנהלות שלהם ב”משקפיים עסקיות”. בעולם העסקי, אחד התמריצים העיקריים של אנשים (לא יחידי, אבל בהחלט דומיננטי) הוא התמריץ הכספי או החומרי.
קחו מנכ”ל של חברה (עצמאי או שכיר, אין זה משנה) ותראו כי הוא מתוגמל על הביצועים שלו, זהו תמריץ מאד משמעותי שקיים בעולם העסקי. הוא אינו קיים כלל בחב”ד.
ואל תטעו – כל שליח, וכל בית חב”ד (לא משנה איפה בעולם) מתנהל כיחידה כלכלית עצמאית. השליחים אינם מקבלים תקציבים מהתנועה, והם צריכים ליצור את מקורות ההכנסה והתרומות שיקיימו את הפעילות של בית חב”ד שהם הקימו ומתפעלים. זוהי התנהלות כלכלית לכל דבר. אבל התגמול החומרי הוא לא הדבר שמניע את שליחי חב”ד.
הם מונעים ממקורות אחרים, רוחניים ולא חומריים. ואדם שמונע ממקורות רוחניים, תמיד יפעל בעוצמה גדולה יותר ממי שמונע ממשהו חומרי, כזה או אחר.
השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו, היא: מה מניע אותי? אם התשובה שלכם עוסקת רק בדברים חומריים או חיצוניים, המשמעות היא שכאשר התמריץ החומרי, החיצוני יפסק, גם ההנעה שלכם תפסק. זה קורה ללא הפסקה בעולם שלנו. שאנשים מפסיקים לפעול כי תמריץ חיצוני כזה או אחר נעלם מהסביבה שלהם. כשכיר בהייטק, אני זוכר את המהומה שהייתה קורית בארגון כאשר היו מודיעים על קיצוץ בתקציבים, ירידה בבונוסים או על הטבה כזו או אחרת שהייתה נעלמת. כל העובדים היו עוסקים בכך ומקטרים על זה.
אתם חייבים למצוא תמריץ פנימי ורוחני למה שאתם עושים. התמריץ החומרי אינו מספיק ואינו אפקטיבי.
כולנו שליחים!
אולי חב”ד הם היחידים שקוראים לעצמם שליחים, אבל אני מאמין שכל אחד מאיתנו הוא שליח. לכל אחד מאיתנו ישנה מטרה בעולם הזה.
זה ניכר מאד אצל שליחי חב”ד – להיות שליח עבורם זוהי שליחות אמיתית ומשמעותית לחיים שלהם.
אבל למה רק הם מסתכלים על כך כעל שליחות לחיים. כל אחד מאיתנו צריך לחיות כך – שלחיים שלו יש משמעות אמיתית, שיש לו שליחות אמיתית ומשמעותית בעולם הזה.
לכל אחד צריכה להיות מטרה כזו, שגדולה יותר ממנו עצמו. כך שליחי חב”ד מתייחסים למה שהם עושים. מה המטרה שלכם?
המטרה שלי היא להעיר אנשים לזהות את הגדולה שלהם ואת הפוטנציאל שישי בהם כך שהם יוכלו להפוך למנהיגים של שינוי בעולם שלנו.
אני מאמין שכל מאיתנו הגיע לעולם הזה עם מטרה מסויימת. לכל אחד מאיתנו ישנו תפקיד מסויים שעליו למלא בעולם הזה ובתקופה הזו. התפקיד שלנו הוא להשאיר אחרינו חותם כלשהו. להשאיר את העולם במצב קצת יותר טוב מהמצב שקיבלנו אותו. זו המשמעות של ליצור שינוי בעולם שלנו.
אנשים רבים מדי נוטים להקטין את עצמם, הם אינם רואים את עצמם ככאלו שיש להם תפקיד משמעותי כאן. אך אין זה משנה במה אדם עוסק, או מה היכולות או הכישורים הנוכחיים שלו, כל אחד יכול ליצור שינוי משמעותי כבר מהמקום שהוא נמצא בו.
באחת השיחות שהיו לי בעבר עם בוב פרוקטור, הוא דיבר על ישראל ועל כך שיש לנו כאן פוטנציאל עצום. אבל שאנו עדיין רחוקים ממיצוי הפוטנציאל הזה. שאלתי אותו באותה השיחה, אז איך יוצרים שינוי כזה בארץ. והתשובה שלו הייתה – אדם אחד בכל פעם.
אם אתם מסוגלים להשפיע, ולו רק על אדם אחד בעולם שלנו – הרי שיצרתם שינוי. תחשבו על כך, מה המטרה שלכם? על מי אתם יכולים להשפיע? מה השליחות האמיתית שלכם כאן בעולם שלנו?
יעד ראוי
באחת ההרצאות שלי בפני השליחים, שיתפתי אותם ברעיון ובהגדרה של מהו יעד ראוי.
יעד ראוי הינו יעד שאני מוכן להחליף את חיי בעבורו.
אולי ההגדרה הזו נשמעת לכם קצת קיצונית, אבל אני בטוח שאתם מכירים אנשים שקמים בבוקר והולכים למקום עבודה שהם לא אוהבים, או שהם נמצאים במערכות יחסים שהם לא אוהבים, או שנמצאים במצב בריאותי, פיסי או כלכלית שהם אינם אוהבים. האם אתם מכירים אנשים כאלו?
מה הם למעשה עושים? הם מחליפים את חייהם תמורת יעד שהוא אינו ראוי עבורם. מי שאינו אוהב את מקום העבודה שלו – זהו אינו יעד ראוי עבורו. אבל אם הוא ממשיך ללכת, בוקר אחר בוקר לאותו המקום, וממשיך לעשות את מה שהוא אינו אוהב לעשות – הוא מחליף כל רגע בחייו תמורת יעד שאינו ראוי עבורו. בעיני – זה קיצוני! ישנם 4 סימנים ליעד ראוי (מי שרוצה עוד הרחבה על כך, יכול לקרוא בספרי רב-המכר “להגשים”):
1. משהו שאני באמת רוצה – לא מה שאני חושב שאני יכול, כי אם משהו גדול יותר מכך – משהו שבאמת חשוב לי ושאני באמת רוצה להשיגו. יש אנשים שיקראו לכך – פנטזיה.
2. מרגש אותי – בגלל שהוא משהו שאני באמת רוצה, היעד חייב מאד לרגש אותי. אני מתרגש רק מהמחשבה על להשיג אותו
3. אני לא יודע איך להשיגו – בשלב בו אני מציב את היעד, אני עדיין לא יודע איך להשיג אותו. יעד שאני יודע כיצד להשיגו (בשלב הצבת היעד) הוא אינו יעד ראוי
4. מפחיד אותי – בגלל שאיני יודע כיצד להשיג אותו, הוא מפחיד אותי. כאשר תבחנו את פעילותם של שליחי חב”ד, תוכלו לראות שרבים מהם פועלים כך בדיוק. יש להם יעד מאד ראוי. יש להם תשוקה עצומה להשיג את היעד שלהם. הם אינם יודעים תמיד כיצד להשיג את היעד שלהם (בוודאי כשהם בתחילת דרכם כשליחים). ובכל זאת – הם פועלים. יש לכך הרבה סיבות, אני מפרט כאן בהמשך, כמה שלדעתי הן הסיבות המובילות.
אנרגיה וסביבה
כל דבר בעולם שלנו הוא אנרגיה. ואנרגיה גבוהה תמיד מנצחת.
אי אפשר לנצח מישהו שנמצא באנרגיה גבוהה משלנו (זו אגב אחת הסיבות שהילדים שלנו משיגים מאיתנו כל מה שהם בדרך כלל רוצים… האנרגיה שלהם גבוהה יותר), ומי שיש לו אנרגיה גבוהה הוא בלתי מנוצח!
אחד הדברים הניכרים והמורגשים בכל רגע ורגע בכינוס הזה הוא האנרגיה הגבוהה של האנשים, של השליחים. אנרגיה היא דבר מדבק, וזו לדעתי אחת הסיבות גם להצלחה הגבוהה של חב”ד. הם יוצרים לעצמם את הסביבה האנרגטית המתאימה שיוצרת כח מאד משמעותי.
סביבה חזקה יותר מכח רצון. ומי שאין לו סביבה שמחזקת אותו, שמעצימה אותו, כזו שנותנת לו אנרגיה, ימצא שקשה לו מאד להתקדם ולהצליח.
לאחר שהסתיים הכנס, זכיתי להשתתף במפגש נוסף שנערך בניו ג’רזי. זהו מפגש שבועי שמתקיים כבר כ-6 שנים ושמאורגן על ידי שליח חב”ד בניו ג’רזי. מתכנסים בו יהודים וישראלים שחיים בעיר, והם מקיימים ביחד שיעור על פרשת השבוע.
חלקם הגדול אינם דתיים ובכל זאת הם מגיעים, באדיקות. שבוע אחר שבוע.
למה? לכל אחד יש מן הסתם את הסיבות שלו. אבל, לדעתי, כאשר אתה נמצא בסביבה שמטעינה אותך באנרגיה, זה כוח שאתה לא רוצה להחליף בעד שום דבר בעולם.
אמונה
לא צריך להיות אדם דתי בשביל שתהיה לך אמונה.
אמונה היא לא עניין של דת. היא אמנם משחקת תפקיד מאד משמעותי בדת, וגם בחב”ד, אבל לא צריך להיות אדם דתי בשביל שתהיה לך אמונה. אמונה היא כח מאד משמעותי. אני חושב שכל אדם צריך להאמין במשהו.
הדבר הראשון שאני חושב שאדם צריך להאמין בו – הוא עצמו. להאמין בעצמך, ביכולות שלך, בכישורים שלך, במשמעות שיש לעשייה שלך, ביעדים שלך, במטרות שלך – ובשליחות שלך בעולם הזה.
אדם צריך להאמין במשהו. יד משפט ידוע שאומר, שכל מה שילד צריך הוא מישהו שיאמין בו. אני מאמין שזה נכון לא רק לילדים – גם למבוגרים. כל אחד צריך מישהו שיאמין בו. והמישהו הראשון שצריך להאמין בנו הוא אנחנו עצמנו.
במה אתם מאמינים? ועד כמה אתם מאמינים בעצמכם?
מחוייבות
להיות שליח של חב”ד זו מחוייבות לכל החיים. זו אחת המטרות החשובות שיש מבחינתם. באחת השיחות שלי איתם, נאמר שלהיות שליח זה משהו שהם יונקים עוד בחלב אימם.
אבל כדי להיות שליח נדרשת ממך מחוייבות עצומה. זו שליחות לכל החיים. אתה לא נהיה שליח רק כי באת לנסות לתקופה מסויימת, ואם זה יצליח אז טוב ואם לא אז לא נורא…
ש לשליחי חב”ד מחוייבות טוטאלית להצלחה שלהם כשליחים, ולהצלחה של התנועה ושל הרעיונות של חב”ד. המחוייבות שלהם היא שמה שהם עושים יצליח.
קחו יעד ראוי, מחוייבות גבוהה, אמונה בלתי מתפשרת, סביבה חזקה ואנרגיה גבוהה – וקיבלתם את המתכון הבטוח להצלחה.
אדם שיש לו את אלו – הוא אדם בלתי ניתן לעצירה.
"ליפול ולקום"
אי אפשר לבקר בניו יורק מבלי להתייחס למה שקרה ועבר על העיר הזו. ביקרנו באתר מגדלי התאומים.
יש שני צדדים לתחושה בביקור הזה. מצד אחד, ממדי ההרס והאסון הזה הם בלתי נתפסים. במקום עצמו בו עמדו המגדלים יש היום פארק זיכרון, עם 2 בריכות עמוקות במקום המגדלים. הניגוד בין הגובה של המגדלים שהיו שם, והעומק של הבריכות שיש שם היום הוא ברור, ויחד עם שמות הנספים שחרוטים סביב 2 הבריכות מבהירים היטב את הממדים של האירוע הזה.
ומצד שני, כבר עומד לו שם המגדל הראשון, מבין כל המגדלים שנבנים במתחם – מגדל החירות, שמתנוסס לגובה של 1,776 רגל (שנת העצמאות של ארה”ב).
האתר הזה הוא ההוכחה שגם כשנופלים – אפשר לקום. ואפשר לקום בעוצמה גדולה יותר. המגדל החדש יהיה הגבוה ביותר בארה”ב. מן הסתם זה גם מסר שבחרה העיר ניו יורק לשדר לאחר אסון ה-9/11.
אבל אני לא עוסק במגדלים אלא בבני אדם. ולנו כבני האדם ישנה את אותה היכולת בדיוק, לקום אחרי שנפלנו. אף אחד לא רוצה ליפול. אבל עדיין לכל אחד מאיתנו יש את הנפילות שלו (מודה – גם לי!). השאלה היא אינה האם תהיה או לא תהיה לנו נפילה. בזמן כלשהו תהיה לנו נפילה.
השאלה היא – מה אנו עושים לאחר הנפילה… כמה מהר אנו מסוגלים לקום ולעמוד. בכך נבחנים אנשים. במקומות הקשים, של הנפילות, של האתגרים ושל הקשיים והיכולת שלנו לעמוד באלו היא שתקבע בסוף את איכות החיים שלנו.
תודה!
אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהודות לתנועת חב”ד שהזמינה אותי לכינוס העולמי שלהם, זו הייתה עבורי זכות גדולה וחוויה בלתי נשכחת.
אני רוצה להודות לכל השליחים שהשתתפו בהרצאות, לאלו שבאו ושוחחו עמי לאחר מכן, ולכל המילים החמות והפרגון. ול-2 אנשים במיוחד: לרב יצחק גרשוביץ – שליח חב”ד בניו ג’רזי – שהזמין אותי להשתתף ולהרצות באירוע המיוחד הזה ולרב שניאור ליברמן – שליח חב”ד באשקלון – שבילה עמי זמן ניכר לפני הנסיעה ובמהלכה, סייע לי בהכנה וליווה אותי בביקור בקבר של הרבי ובמרכז חב”ד בברוקלין.
ערן
