לאחר שערער קורח על הכהונה, ציווה הקב"ה שכל נשיא שבט ייתן למשה רבנו את מטהו ועל
כל מטה יירשם שם השבט – "והיה האיש אשר אבחר בו, מטהו יפרח". המטות הונחו במשכן,
ולמחרת "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים".
נשאלת השאלה, הואיל ופריחת המטות הייתה כל-כולה נס שלמעלה מהטבע, מדוע בא הנס
במתכונת דומה לתהליך הצמיחה הטבעי – פרח, ציץ, פרי; הלוא באותה מידה יכול היה הקב"ה
להצמיח על המקל שקדים גם בלי פרחים?
שמש בגבעון
שאלה דומה אפשר לשאול על הנס שאירע ליהושע בן-נון בג' בתמוז – הנס של "שמש בגבעון
דום", שבו עצרה השמש את מהלכה ולא שקעה, כדי שיוכל להוסיף להילחם עם עמי כנען.
גם כאן עולה אותה שאלה: כל הנס נועד לעזור לבני-ישראל במלחמתם, אך הקב"ה הלוא היה
יכול לחולל תשועה מושלמת – פשוט לגרום ליהושע לנצח מיד במלחמה; לשם מה היה צורך
להעמיד את השמש ולהניח ליהושע לנהל מלחמה בדרך הטבע?
שלמות הכוונה
לאמיתו של דבר, בשילוב הזה בין הטבע לבין הנס טמונה שלמות הכוונה של הקב"ה בבריאת
העולם. הכוונה היא, שהקדושה האלוקית העל-טבעית תתחבר ותתמזג עם המציאות הגשמית של
העולם הזה. אין הכוונה שהקב"ה יישאר מציאות נפרדת והעולם יהיה מציאות לעצמו, ולו גם
כזו הנשלטת לגמרי על-ידי הקב"ה, אלא שגם הטבע בעצמו ממלא את רצון הבורא.
לכן רוצה הקב"ה )ברוב הניסים( שהנס יתקשר עם הטבע ולא שישדד לגמרי את מערכותיו. זה
הרעיון הגלום בנס המטות – עצם צמיחת הפרי היא אמנם ניסית, אך בכוח הנס באה צמיחה
טבעית )פרח, ציץ, פרי(. כך גם הנס של "שמש בגבעון דום" – את המלחמה צריך יהושע לנהל
בדרך הטבע, והנס מסייע בעצירת מהלכה של השמש.
קבלת-עול והבנה
מכאן נובעות כמה וכמה הוראות בעבודת ה'. כשם שהקב"ה רוצה בשילוב בין הטבע לבין הנס,
כך גם בעבודת ה' יש צורך לשלב בין קבלת-עול לבין הכרה והרגשה. היסוד הוא קבלת-עול
והתבטלות לקב"ה, אבל בה-בשעה רוצה הקב"ה שיהודי יבין את ענייני התורה והמצוות בשכלו
וירגיש זאת ברגשותיו שלו.
כך גם בעניין הפרנסה – מצד אחד צריך יהודי להאמין שהפרנסה באה מאת הקב"ה, ועם זאת
עליה לבוא בכלים טבעיים, שהעולם מצד עצמו יעניק ליהודי את פרנסתו ברווח, כדי שיוכל
לעבוד את ה', ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו מתוך מנוחת הנפש והרחבה בגשמיות
