ריקי, נערה בת 15, תיארה כמעט בהיסטריה את הימים הללו של לפני קבלת התעודה. "אצל אבא שלי, הלימודים הם הדבר הכי חשוב, וכך הוא מתייחס גם לתעודה! אם אין לי לפחות ממוצע של 90, הלך עלי. אני אקבל עונש וצעקות ועצבים, מאבא שלי". בהמשך הדברים תיארה ריקי, את המתח הנפשי שחשה לקראת סוף השנה, ואת התחנונים למורים שיעלו לה קצת את הציון, בכדי שאביה לא יכעס.
ראשיתו של החופש הגדול, מתחיל בקבלת התעודה. אני זוכרת שאמי, שעבדה כמחנכת שנים רבות, הייתה מספרת בתסכול, על תלמידות, כמו ריקי, שנכנסו להיסטריה רגשית, לפני קבלת התעודה. הן בכו, וברחו, ופחדו. הן התחננו למורים שיעלו להן את הציון. וכל זאת למה? מהפחד מהכעס או העונש של אבא ואמא.
הסיפורים שאמי הייתה מתארת, היו מעוררים בי תסכול, ואפילו כעס. מדוע ילד צריך לחשוש כל כך בגלל תעודה? בגלל ציונים? עוד כילדה, היה נראה לי שמשהו במקרים הללו, לא עבד נכון.
אז מה כן? מהי התגובה הנכונה כאשר הילד מביא הביתה את התעודה? תכף אסביר, אך הקדמה קצרה לפני כן:
חינוך לערכים!
הדרך הטובה ביותר להחדיר אל נפשו של ילד ערכים ומידות טובות, הינה ההמחשה. כשהורה מדבר למשל על האיסור לכעוס, אבל בפועל כועס הרבה, סביר כי הילד לא יפנים את המסר, כי המציאות ממחישה לו אחרת. וכן גם בכיוון החיובי. ילד למשל, שגדל בבית שבו ההורים מכניסים אורחים בשמחה, במאור פנים ובנועם, יפנים כי הכנסת אורחים היא משהו חשוב ומשמח, גם בלי שהם אמרו לו זאת במילים.
דרכי ההמחשה במציאות הם מגוונים. אחד הכלים המרכזיים בתוך עולם ההמחשות- הנה ההתפעלות שלנו ההורים. מה גורם לנו להתפעל ולהתרשם, ומה לא? אם אנו ההורים למשל, מתפעלים משחקן כדורגל, הילד לומד שלהיות שחקן כדורגל זהו דבר נחשב. ואם ההורים מתפעלים דווקא מהדוד שמתנדב עם קשישים, הילדים יפנימו שעזרה לזולת, זה מה שחשוב.
וכעת נחזור אל קבלת התעודה.
כשהתעודה מגיעה לידנו, על מה אנחנו מסתכלים קודם? על הציון באנגלית, או על ההתנהגות? ובעיקר, ממה אנו מתפעלים יותר, ממילות ההערכה של המורה על המידות הטובות, או מהציון הגבוה בחשבון?
כשאנחנו מסתכלים בתעודה, נזכור, כי זהו רגע משמעותי בחינוך ילדנו. התגובה שלנו תסייע לילד להפנים ערכים וסדרי חשיבות בחיים. כשאנו מתפעלים ומשבחים את הילד על א' בהתנהגות, ועל הארות והערכה חיובית של המורה, הוא מבין שזה מה שבאמת עיקרי. כשאנחנו שמחים ומתרגשים על שקיבל 80 בתורה, אנחנו גורמים לו להבין, שלימדו תורה זה מה שחשוב בעינינו.
תוצאות או מאמץ?
נקודה נוספת וחשובה גם היא לגבי התעודה, הוא היחס שלנו כלפי השתדלות והמאמץ, אל מול הציונים שהתקבלו לבסוף. כולנו בוודאי מבינים ומאמינים, שמה שחשוב בחיים, ומה שאנו אחראיים- זה רק על ההשתדלות. התוצאות, בכל תחום בחיים, הם בידיו של בורא עולם. הבנה זאת היא ערך משמעותי, בייחוד בעולם תחרותי כמו שלנו. להבין שהעיקר הוא הרצון והמאמצים שלנו. וזה מה שיוביל אותנו קדימה.
התעודה היא כלי מרכזי להמחיש הבנה זאת גם לילדנו.
פעמים רבות הציון בתעודה, מבטא מדד חיצוני שאינו משקף את השקעתו של הילד באמת. יכול להיות ילד חכם מאוד, שגם בלי להשקיע, הוציא תעודה מעולה. ולעומתו, ישנם ילדים שהשקיעו והתאמצו במהלך שנת בלימודים, אך בכל זאת הציונים שלהם חלשים. וכאן אנחנו ההורים נבחנים. את מי שנשבח יותר, וממי נתפעל?
כשאנו מתפעלים מההשקעה של הילד, ומראים התרגשות מעצם המאמצים שהשקיע, אנו גורמים לו להבין- שזה מה שחשוב באמת. ויותר מכך, הילד יפנים, שאכן שווה וכדאי להמשיך ולהשקיע.
ואילו ילד, שזוכה לכעס ולאכזבה מצד ההורים, עקב ציוניו הנמוכים (ולמרות השקעתו), יפנים, שההשקעה בחיים לא משתלמת. וגם אם ננסה להגיד במילים שחשוב להשקיע ולהתאמץ, הילד יבין שזה לא כך… מה שחשוב זו התוצאה, שעליה הוא יודע, שאין לו שליטה.
לסיכום הדברים, חשוב שנזכור כי רגע קבלת התעודה, הוא רגע משמעותי עבורנו ועבור ילדנו. קבלת התעודה זוהי הזדמנות להקנות ערכים חשובים ולהתפעל מהדברים הנכונים.
כך שלפני שנפתח את התעודה, נעצור רגע לחשוב, אילו ערכים אנו רוצים להנחיל לילד, ומה באמת חשוב לנו. כי ההתפעלות וההתרשמות שלנו, הם אלו שישפיעו ויכוונו, כעיקריים יותר ופחות בחייהם של ילדנו. גם הווה, אך יותר מכך, גם כשיגדלו.
ככל שאנו נדע להתפעל דווקא מהמידות הטובות, מההשקעה ומלימוד התורה, ישנו סיכוי רב יותר, שילדנו יגדלו, יתמידו וימשיכו להשקיע דווקא בדברים הללו, שהמחשנו להם את חשיבותם.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"
