הנה סיפור שאני מאוד אוהב:
'משולח' (יהודי שאוסף כסף עבור מוסדות תורה וכדומה) הסתובב וגייס כספים בקהילה יהודית בחו"ל. בין השאר, הגיע לביתו של יהודי עשיר שמקבל את כולם בסבר פנים יפות. ידוע הדבר שהוא איננו עשיר בזכות עצמו, את כספו וכל אשר לו קיבל הוא מאביו, שעמל כל ימי חייו והתעשר בעזרת ה'. האיש קבלו בכבוד ואף נתן לו שטר של מאה דולר.
בסוף מסעו נכנס ה'משולח' אל אביו של אותו עשיר ובקש אף ממנו תרומה. קבלו האבא בסבר פנים יפות, ונתן לו שטר של 50 דולר. תמה המשולח ושאל: הרי הבן שלך, שכל מה שיש לו קיבל ממך, נתן לי 100, ואתה נותן לי רק 50?
ענה האבא: הבן שלי נותן יותר, כי יש לו אבא עשיר. לי אין אבא עשיר.
הא, אז מה אני אוהב בסיפור הזה?
יש בו את שני הקצוות, שקיימות בעבודת האדם בחייו בכלל ובעבודת היהודי את קונו במיוחד.
תמיד עולה לי השאלה, מה עדיף? לעבוד קשה על כל דבר על מנת להשיגו, שאז יש ערך מיוחד לדבר, בגלל העמל והזיעה שנדרשו כדי להשיגו, או אולי עדיף לקבל את הדבר מוכן ובקלות ולעשות בו שימוש נבון וטוב.
כמו בכל דבר בחיים, גם פה צריך קצת מכל דבר, והכי חשוב שיהיה ביניהם איזון נכון.
אנו בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות – חודש אלול, שהוא גם חודש של חשבון נפש כנה ואמיתי. הרבי מבאר שהפסוק משיר השירים 'אני לדודי ודודי לי' מגדיר את חודש אלול יותר מכל.
מצד אחד ישנה את העבודה של 'אני לדודי'. כלומר, עבודה עצמית, אישית, מלמטה למעלה. עבודה שבה האדם (אני) משתדל בכוחות עצמו להתקרב אל אביו שבשמים (דודי). ומצד שני יש את 'דודי לי'. כלומר, הקב"ה (דודי) מרעיף על האדם (לי) אור ושפע שמאפשרים לו לעלות מעלה מעלה, להתקדש ולהתעלות לרמות שלבדו לא היה מגיע אליהן.
איפה כאן הסוד? באיזון הנכון בין סוגי העבודה, כי ביחד, רק ביחד 'אני לדודי ודודי לי' יוצרים את ראשי התיבות המפורסמים – את המילה "אלול".
הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.