בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

היהודים של הבעל-שם-טוב

"יהודים של הבעל שם טוב" אני קורא להם. יהודים פשוטים, שלא ידעו מה זו תפילה, אבל ליבם הגואה זעק 'אבינו מלכנו קבל ברחמים וברצון את תפילתנו'..

 

רגע לפני, שאתכבד לאחל לכם שנה טובה, ברצוני לספר לכם על ראש השנה, שעשיתי במחיצת "בעל שם'סקע אידען" – יהודים של הבעל שם טוב.

בשלהי תשנ"ז (ספטמבר 1997) הייתי יחד עם חברי הטוב שלומי ביסטריצקי (הרב שלמה ביסטריצקי, רבה של העיר המבורג) לעזר בשליחות אצל אחי הרב פנחס שיחי' בעיר דונייצק (תובב"א).

לקראת ראש השנה החלטנו לנסוע למסע שורשים לעיירה ליובאוויטש שברוסיה. שבתנו בשבת סליחות במוסקבה ובמוצ"ש נסענו לליובאוויטש.

בדרך חזור לדונייצק דרך מוסקבה, עברנו בלי כוונה על יד משרדו של הרבדוד מונדשיין מנהל ארגון 'אור אבנר חב"ד' ברוסיה. עוד לפני שמונדשיין אמר לנו שלום, הוא הודיע לנו שאנו נוסעים ל'ולדימיר' לראש השנה.. מה זה 'ולדימיר' שאלנו? 'ולדימיר זו עיר בת כ350 אלף תושבים, הממוקמת כ200 קילומטר מזרחית למוסקבה. אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה, שיש שם יהודים והם טילפנו לבקש, שנשלח להם רב שיעשה להם את החג', כך מונדשיין.

לא התווכחנו הרבה. הרב מונדשיין נתן לנו ארגז, שהכיל: טליתות, מחזורים, שופר, סלטי ?מיקי?, חבילת מצות ושתי קופסאות גפילטע פיש בשימורים (אל תנסו את זה בבית). רצינו לקחת גם ספר תורה, אבל הגברת שאחראית על הקהילה הודיעה לנו 'תורו אונס יעסט' – ספר תורה יש לנו.

כשהגענו מצאנו קבוצת יהודים לא גדולה, רובם מבוגרים, חלקם עוד הבינו קצת אידיש. הודענו לכולם על שעת התפילה בבוקר, הזמנו אותם לבוא לשמוע תקיעת שופר, ואפילו לתשליך קראנו להם.

הם הגיעו, לא כולם, אבל חלק מהם. גם הגברת עם התורה הגיע. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בנו, כשצפינו בה צועדת עם תיק גדול ברחוב לכיוון בית המלון שלנו, אבל יותר מכך אני זוכר אותה פותחת את התיק בשמחה ומוציאה ממנו עשרה חומשים בתרגום לרוסית.. מסתבר שלזה היא התכוונה כשאמרה "תורה יש לנו"..

התאכזבנו, אבל לא מאוד, כי גם מניין לא היה לנו, היינו רק 9 גברים…

מאוד מהר התעשתנו והתחלנו להתפלל עם היהודים שלנו, הסברנו להם מה זו תפילה, ומה זה ראש השנה, מהי שחרית ומהו מוסף, למה תקיעה ולמה שברים. והיהודים הללו, שהיו בגיל של הזיידע שלנו, ישבו ועיניהם דומעות, לרגעים ארוכים שתקו, ולרגעים העלו מהזכרון ניגון יהודי נוגה, ומידי כמה זמן חבקו אותנו באהבה ובגעגוע למשהו, שהם מעולם לא הכירו.

"יהודים של הבעל שם טוב" אני קורא להם. יהודים פשוטים, שלא ידעו מה זו תפילה, אבל ליבם הגואה זעק 'אבינו מלכנו קבל ברחמים וברצון את תפילתנו'. הם לא ראו מימיהם שופר, אבל השברים של ליבם הטהור תקעו והריעו עד לב השמים.

יותר מכל אני זוכר את הפרידה. במוצאי ראש השנה הם הופיעו, כולם, בתחנת הרכבת. 'תמסרו תודה לרעבע מאמריקה ששלח אתכם אלינו' הם אמרו, אמרו ובכו. בכינו גם אנו.

מאז, בכל שנה, אני מאחל לעצמי שאצליח להתפלל בראש השנה, כמו שהתפללנו שם בולדימיר, בלי מניין ובלי ספר תורה.. אני מאחל את זה גם לכם.

מלב שמח ואוהב הריני מאחל לכל אחד ואחת, כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה. שנה של פרנסה בכבוד ובריאות נכונה, שנה של נחת מהילדים ומהנכדים. שנה שבה יבוא מלך המשיח ויוציאנו מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה.

מערכת האתר

השאירו תגובה