הרב אפרים סילברמן מחב"ד בקאב קונטרי ג’ורג’יה קיבל לילה אחד שיחת טלפון: "שמי קן ואני מבקש שתבוא דחוף, אשתי גוססת ורוצה לראות רב". הרב סילברמן הגיע ופגש אשה צעירה חולה מאוד, ממש ברגעיה האחרונים. "רבי", אמרה "אני עומדת למות. אני יהודייה, בעלי לא. מאט שלי בן 10, ואני רוצה שתבטיח לי כאן ועכשיו שאתה תעשה למאט בר מצווה, תלמד אותו תורה שיידע מי הוא ומה הוא". היא נפטרה באותו לילה.
שנתיים מאוחר יותר טילפן הרב סילברמן לקן והציע להתחיל ללמוד עם בנו היתום, מאט לקראת הבר מצווה. אבל קן סירב ואמר "אני מבין אותך רביי, אבל תראה, מאט גדל באוירה לא יהודית, זה רק יבלבל אותו. תודה, אבל אין צורך".
סילברמן שהיה המום, ידע שאת ההבטחה הוא צריך לקיים. טילפן שוב ואמר לקן: יש לי רק שאלה אחת, כשמאט יגדל ויתחיל לברר ולשאול, הוא יגלה שאמא שלו בקשה לקרוא לרב לפני מותה. הוא גם ישמע מה היא בקשה ברגעיה האחרונים, ’בר מצווה למאט שלי’. ואז, הוא יטלפן אלי וישאל ’רביי סילברמן למה לא קיימת את ההבטחה לאמא שלי’?
קן, אני רק שואל: מה לומר לו?
אחרי דממה של חצי דקה אמר קן: כבוד הרב, בא מתי שמתאים לך, למאט תהיה בר מצווה!
אין צורך להוסיף על הסיפור המרטיט הזה. הסיפור הזה זועק זעקה שכתובה בפרשת השבוע: "והיה כי ישאלך בנך", נאמר בפרשה. זוהי זעקה של אמת, שאמורה לעמוד אל מול עיננו כל רגע. ולא, לא צריך למות חס ושלום בשביל זה. גם בחיים בריאים וטובים הזעקה קיימת: מה נאמר לילדינו? כי הם ישאלו, אם לא אותנו ישירות אז את עצמם, ואם לא בגיל 20 אז בגיל 70, אבל הם ישאלו. ישאלו למה לא לימדו אותנו יותר, מי אנו ומה אנו? למה לא נחשפנו מספיק לחיים יהודיים של תורה ומצוות? ותמיד יש מה ללמד יותר. מה אז נגיד?
בפרשה יש גם את התשובה המעשית ’והגדת לבנך? – פשוט תן לו את זה עכשיו!’