אפתח בנימה אישית מעט. כשעלתה נשמתה של הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, "הרבנית מליובאוויטש", השמימה, באור לכ"ב בשבט תשמ"ח, הייתי אז תלמיד הישיבה בחצר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.
הידיעה הגיעתנוּ בסביבות השעה אחת וחצי אחרי חצות הלילה, ובזריזות רבה התארגנו והחשנו את צעדינו לעבר בית-המדרש הגדול, המכונה ’סעווען סעווענטי’, שם כבר התקבץ קהל רב לאמירת תהילים חרישית.
את כולנו אפפה תחושת השתתפות כנה בצערו של רבנו על הילקח ממנו רעייתו, ’אשת חבר’, שהלכה אחריו גם במדבר, בארץ לא זרועה, ושליוותה אותו בנאמנות ובביטול-עצמי מעוררי השתאות במשך כיובל שנים. עם זאת, לא היה לנו כמעט שום מושג לגבי אישיותה של הרבנית עצמה, סגולותיה וגדלותה. מונחים כמו "הרבנית מליובאוויטש" או אף סתם "הרבנית", לא נשמעו מעולם בשיח הפְּנים-חב"די ובוודאי שלא מחוצה לו.
לא בכדִי. הרבנית עצמה היא זו שבחרה בדרך-חיים זו, של הצטנעות מוחלטת ושל התרחקות מאור הזרקורים. ביודעין ויתרה על כבוד המלכים שנכון לה אילו רק לא התאמצה לברוח מפניו.
בנימוס אלגנטי דחתה הזמנות שקיבלה לשמש אורחת-כבוד בכנסים ובאירועים. אפילו צאתה ובואה מביתה התבצעו בצנעה, כמעט בחשאיות. והיא כל-כך הצליחה בהגשמת בחירתה זו, עד כי במידה רבה הייתה הרבנית לאורך השנים כעין נוכחת נפקדת.
ורק אז, לאחר פטירתה, החלו טיפין-טיפין לצוץ הסיפורים והזיכרונות מפיהם של אותם מתי-מעט שזכו לפגוש בה ולהכירה. גם הם עשו זאת בזהירות רבה תוך שהם בוררים היטב את מילותיהם, משל עצם הדיבור עליה מהווה חטא לצוואתה הלא-כתובה – צוואת ה’כל כבוּדה בת מלך פנימה’.
אחד האנשים שזכו להתוודע אל אישיותה המיוחדת היה המשב"ק ר’ חנניא-סיני-דוד (או בכינויו המקוצר "ר’ חֶסֶ"ד’) הלברשטם, שב-18 שנות חייה האחרונות של הרבנית שירת בבית האדמו"ר השוכן ברחוב פרזינדט, במרחק מה מבית-המדרש המרכזי הממוקם בשדרת איסטרען-פארקווי בברוקלין.
הסיפורים שסיפר פתחו לראשונה צוהר מרגש אל אישיותה יוצאת-דופן של הרבנית, אישיות שהתברכה בהרבה מאוד חכמה, רגישות, אדיבות, טוב-לב, הבנה בנפש האדם, יראת-שמים פשוטה ובעיקר נאמנות אבסולוטית לאופן שבו היא תפשה את משימת חייה – לשרת את בעלה הגדול ולאפשר לו את ביצוע המשימות הכבירות שההשגחה העליונה הועידה לו.
טלפון מהמעלית התקועה
מטבע הדברים, הסיפורים שמרגשים אותנו הם לאו דווקא הסיפורים ה’גדולים’ אלא לפעמים דווקא ה’קטנים’, אלו המאירים פינות אנושיות מיוחדות ובלתי ידועות. עוד נגיע לכמה סיפורים מהסוג הזה, אך קודם לכן הנה סיפור החושף טפח מהאטמוספרה המיוחדת ששררה בין כותלי הבית ברחוב פרזידנט מספר 1304, כפי שסיפר ר’ חס"ד:
"לילה אחד, בשעה מאוחרת, צלצל הטלפון בביתי. הרבנית הייתה על הקו. היא דיברה איתי מתוך מכשיר טלפון המותקן במעלית שמחברת בין שתי קומות הבית, וסיפרה לי כי המעלית נתקעה בין הקומות והיא בתוכה. היא הפעילה את פעמון האזעקה שבמעלית ואשר צלצולו נשמע בכל הבית שבאותה שעה היה בו הרבי, אך כל תגובה לא באה והיא עדיין לכודה במעלית. משום כך, התנצלה, לא נותרה לה ברירה אלא להתקשר אל ביתי.
"מיהרתי לבית הרבי. ניסיתי לפתוח את הדלתות החיצוניות במפתחות שבידי, אך אלה היו נעולות מבפנים. טלפנתי אל הרבנית מטלפון חיצוני ושאלתיה מה לעשות. היא אמרה לי כי לא תהיה לי ברירה אלא להיעזר בסולם ולהיכנס פנימה דרך חלון.
באותה נשימה הוסיפה וציינה, כי כל חלונות הבית סגורים ותריסיהם מוגפים מלבד החלון בחדר השינה, שבו שהה אותה שעה הרבי. ’בלית ברירה יהיה עליך להיכנס דרך חלון זה כדי לרדת למרתף ולשחרר את המעלית’, אמרה.
"בלב חרד ניגשתי למשימה המאוד לא נעימה – לחדור לחדר הפרטי שבו שוהה הרבי. טיפסתי על סולם, פתחתי את החלון לרווחה, ומיד נרתעתי בבהלה כשאני כמעט מועד ונופל מהסולם. מול עיניי התגלה מחזה נורא-הוד: הרבי יושב ללא ניע ופניו הקדושות פונות אל החלון. עיניו פקוחות לרווחה, מביטות הישר לכיווני. העיניים בערו כלפידים ופניו האירו באור מיוחד.
"חלף רגע עד שהתעשתי. לבסוף אזרתי עוז, נכנסתי אל החדר ותכף ומיד חמקתי ממנו בדרכי אל המרתף לשחרר את המעלית. סיפרתי לרבנית על המחזה שראיתי, אך היא לא התרגשה במיוחד. מתגובתה אפשר היה להבין כי היא רגילה בכך. ביקשתיה לספר לרבי על נסיבות המקרה ובמקביל למסור לו את התנצלותי העמוקה.
"למחרת ביקשה הרבנית להרגיעני. היא אמרה לי כי הרבי כלל לא הבחין בכניסתי דרך החלון לחדר"…
אבי חינך אותי
הרבנית שניאורסון הקפידה לבצע את קניותיה בחנויות שבהן איש לא הכירהּ, כדי שלא ינהגו בה גינוני כבוד. כאשר אירע וזהותה נחשפה בחנות כלשהי היא לא שבה אליה עוד. מי שהסיע אותה לכל אותם מקומות היה ר’ חס"ד מיודענו. הנה אפיזודה מרגשת שאירעה באחת מאותן נסיעות:
"פעם אחת, בשובנו מנסיעה כלשהי ביקשתי לעבור דרך רחוב מסויים אלא שזה התגלה כחסום ועל כן נאלצתי לפנות לרחוב עוקף. ליד אחד הבתים ברחוב העוקף נראתה ניידת משטרה. לא-הרחק ממנה חנתה משאית-הובלות ורהיטים בצידה. לא היה במחזה כל דבר חריג ואני המשכתי בנסיעתי.
"כעבור כמה עשרות מטרים פנתה אליי הרבנית ושאלה בעדינות אם אוכל לחזור אל הרחוב עם המשאית והניידת המשטרתית. שאלתיה לפשר בקשתה והיא ענתה: ’אבי (האדמו"ר הריי"צ, ז.ר.) חינך אותי שכל דבר שקורה בעולם הוא ב’השגחה פרטית’. ובכן, הרחוב שדרכו רצינו לנסוע היה חסום ומשום כך נאלצנו לנסוע דרך רחוב אחר שבו ראינו מה שראינו. ברור אפוא שזה לא היה במקרה אלא ב’השגחה פרטית’. הבה נחזור לראות מה בדיוק אירע שם ואז אולי גם נדע מה עלינו לעשות’.
"כשחזרנו לאותו רחוב התברר לנו כי מדובר במשפחה יהודית שחודשים מספר קודם לכן היגרה לארה"ב מרוסיה. אב המשפחה התקשה במציאת עבודה ולא הצליח לפרוע בזמן את חובו למשכיר הדירה שבה הם התגוררו. כעת הגיע בעל הבית עם צו מבית-משפט והוא מפנה את המשפחה מהדירה.
"לאחר שהתברר כי מדובר בסיטואציה מורכבת שמעורבים בה בעל בית כועס, בית-משפט, משטרה ולא-מעט כסף, הנחתי שהרבנית תבקש להמשיך בנסיעה. תחת זאת היא ביקשה ממני לגשת לבעל הדירה ולברר בכמה כסף מדובר. עשיתי כמצוותה והתברר שמדובר בסכום של כמה אלפי דולרים.
"חזרתי למכונית ומסרתי לה את הפרטים. בלי לחשוב פעמיים היא פתחה את תיקה, הוציאה פנקס המחאות ורשמה המחאה על הסכום המלא שבו נקב בעל הבית. ’אנא בטובך’, אמרה לי, ’שלם לו את החוב, אך עשה זאת בלי ששכנים או בני המשפחה יבחינו בכך. חשוב לי מאוד שלא יתביישו’.
"כשהושטתי את ההמחאה לבעל הבית הוא נראה המום. הוא העיף מבט לעבר המכונית והבחין באישה המבוגרת שישבה בה. לאחר מכן הנהן בראשו כאילו הבין, והכניס את ההמחאה לכיסו. כעבור רגע קרא לסבלים ולחש להם דבר-מה. אלה החלו להוריד את החפצים מהמשאית ולהעלותם בחזרה אל הדירה. ובעוד המשפחה המפונה מנסה להבין את שהתרחש ומה מסתתר מאחורי התפנית המפתיעה, הורתה לי הרבנית להמשיך בנסיעה".
תלכו יחד תמימי דעים
הרבנית חיה-מושקא שניאורסון ע"ה נולדה בשבת קודש, כ"ה באדר תרס"א, להוריה כ"ק האדמו"ר רבי יוסף-יצחק והרבנית נחמה-דינה. את שנות חייה הראשונות בילתה חיה-מושקא בבית הוריה וסבה כ"ק האדמו"ר רבי שלום-דובער זי"ע (החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד) בעיירה ליובאוויטש, שם ספגה חינוך חסידי-חבד"י שורשי. שנים רבות לאחר-מכן היא ציינה שתפילותיו המרגשות ומעוררות הלב של סבה הגדול "חרותות בזיכרוני ומצלצלות באוזניי עד היום".
בתשרי תרע"ח (אוקטובר 1917) פרצה המהפכה הבולשביקית שהפילה את השלטון הצארי. הממשלה הקומוניסטית החדשה מיהרה לנקוט בצעדי דיכוי חריפים נגד כל סממן של דת. כשנתיים לאחר מכן עלה רבי יוסף-יצחק שניאורסון על כס האדמו"רות (לאחר הסתלקות אביו הרש"ב בניסן תר"פ) והוא מיהר להקים רשת מחתרתית של ישיבות, מקוואות ומוסדות יהדות ברחבי ברית-המועצות.
בתו חיה-מושקא הייתה חלק בלתי נפרד ממאמצים מחתרתיים אלו שהיו כרוכים בסכנת חיים של ממש. כך, למשל, כאשר אביה ביקש להעביר בחשאי מזון ותשמישי-קדושה לאחת הישיבות, הוא בחר בבתו חיה-מושקא שעשתה זאת דבר יום ביומו במשך תקופה ארוכה.
רבי יוסף-יצחק נאסר בבית-האסורים ’שפלרקי’ – בעוון הפצת יהדות וחתרנות נגד השלטון – ודינו נגזר למוות. לאחר שתדלנות נמרצת ולחץ בינלאומי רב הומר דינו ל-10 שנות גלות, ומאוחר יותר לשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. הוא ביקש כי בתו חיה-מושקא תצטרף אליו בנסיעה זו. האמון שנתן בה ובשיקול דעתה היה רב. כעבור ימים אחדים התבשר הריי"צ כי הוא חופשי לגמרי.
כאשר יצאו הריי"צ ומשפחתו את גבולות רוסיה הסובייטית, כמה חודשים לאחר-מכן, נלווה אליהם רבי מנחם-מענדל, החתן המיועד. פקידי השלטונות שניסו לערום קשיים על רבי יוסף-יצחק שאלוהו בתמיהה: "וכי לא תוכל למצוא לבתך חתן מחוץ לגבולות המדינה?!". "חתן כזה לא אשיג בשום מקום בעולם!", הייתה תשובתו החד-משמעית של הריי"צ.
בי"ד בכסלו תרפ"ט נישאה מרת חיה-מושקא לרבי מנחם-מענדל שניאורסון, בנו של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק, רבה של יקטרינוסלב ונין לכ"ק האדמו"ר רבי מנחם-מענדל בעל שו"ת ’צמח צדק’ מליובאוויטש. החתונה הגדולה נערכה בוורשה בירת פולין והשתתפו בה כל פניה היהודיות של פולין אותם הימים: אדמורי"ם, רבנים ידועי שם, ראשי ישיבות ועסקנים בכירים.
ובעוד אלפים חוגגים בוורשה שבפולין, היו הוריו של החתן כלואים מעבר למסך של ברזל. הם לא הורשו לצאת מארצם ולהשתתף בחתונת בנם בכורם. אך הדבר לא מנע מהם לערוך חגיגה גדולה ושמחה בעירם.
המרחק הגיאוגרפי לא הצליח להסתיר את חיבת החותנים לזוג הטרי. במכתב ששלח רבי לוי-יצחק לבנו ולכלתו שבועיים לאחר החתונה כתב ואיחל להם: "חיו יחד חיי נחת שלווה והשקט, תהיו שבעי רצון ועונג זה מזו וזו מזה תמיד בכל עת, תלכו יחד תמימי דעים, ורוח אחד לשניכם, כאיש אחד ממש בכל דבר ודבר כל ימיכם לעולם, ונשׂבע מכם רוב נחת וענג בגשמיות וברוחניות".
כך מתפתחת החסידות
ברכות האב הנזכרות התקיימו בבנו ובכלתו במידה המקסימלית, עובדה שבולטת מאוד בסיפוריהם של ר’ חס"ד ושאר באי הבית.
על חרדת-הקודש שבה התייחסה הרבנית לבעלה הגדול, סיפר קרוב משפחה שהוזמן פעם אחת עם משפחתו לביקור אצל הרבנית: "בעודנו יושבים סביב השולחן ומשוחחים, הזכיר אחד הנוכחים אדם כלשהו בשמו, ’מענדל’. בו ברגע הרצינו פניה של הרבנית. ’בין הקירות הללו אין מקובל להזכיר שם זה’, העירה לו בשקט ובעדינות.
"מיין מאן" (בעלי), נהגה הרבנית לכנות את בעלה הגדול בהזכירה אותו. וכשמסרה דברים בשמו, הייתה אומרת, "כך וכך אמר בעלי". מעולם לא הוסיפה פירוש משלה לדברים, אלא חזרה עליהם בדיוק נמרץ.
מספר לילות בשבוע היה האדמו"ר מקבל חסידים, ’עמך ישראל’, מנהיגים ותופסי משרות ציבוריות לפגישות ’יחידות’. הרבנית לעולם לא הייתה פורשת למנוחת לילה בטרם ישוב בעלה הביתה. כך גם נהגה בלילות שבהן ערך את ההתוועדויות הציבוריות הגדולות שנמשכו שעות ארוכות. היא המתינה לשובו אף אם זה היה באישון לילה כמו גם בהפציע הבוקר.
לעיתים מזומנות הייתה יושבת בביתה ומאזינה להתוועדויות אלה, שהועברו אליה בשידור ישיר. כאשר היה האדמו"ר מדבר בהרגשות גדולה על עניין מסויים בעבודת ה’, הייתה מפטירה ואומרת: "הוא משוכנע שכולם קרובים אל הקב"ה כמותו" או "וכי יש מי שקרוב אל הקב"ה כמותו?".
ר’ מאיר-שלמה יוניק, שאביו הרב בערל יוניק ז"ל היה אף הוא מבאי בית האדמו"ר והרבנית, מספר כי פעם אחת שמע את אביו משוחח עם הרבנית בענייני שלומו ובריאותו של בעלה. זה היה בתקופת אלול והרבנית אמרה אז כך: "מיין מאן האט ניט מורא פון קיין וייטאג, ער האט מורא פאר ראש-השנה" ("בעלי איננו פוחד משום כאב, הוא פוחד מראש-השנה").
הרבנית מעולם לא העלתה על דעתה לרמוז לבעלה על עבודתו הקשה מדיי, שכאמור אף השפיעה ישירות על חייה. "אינני מתערבת בעבודת בעלי", הייתה אומרת בענווה. יתרה מזו, היא הזדהתה בכל נימי נפשה עם עבודתו הקדושה על כל הכרוך בה. הגב’ הדסה קרליבך, קרובת משפחה של הרבנית, סיפרה: "פעם אחת ציינתי לפני הרבנית כי השעות הרבות של עבודת בעלה והסיבולת הפיזית הדרושות לשם כך הן עצומות. הרבנית חייכה חיוך רב-משמעות ואמרה, ’זהו הדבר לו זקוקים החסידים עתה, וזה מה שבעלי צריך לתת; וכך מתפתחת החסידוּת, ההתקשרות בין רבי לחסידים’. כשאמרה זאת שמעתי בקולה נחת".
הכבוד המיוחד ששרר בבית, היה הדדי. בכמה הזדמנויות נהג האדמו"ר זצוק"ל לכנות את נוות-ביתו – "הבת של הרבי" (הריי"צ, ז.ר). ופעם אף נשמע האדמו"ר אומר, "גרמתי נחת-רוח לבתו של הרבי".
"כשהיה הרבי נכנס הביתה", מוסיף ר’ חס"ד הלברשטם ומספר, "היה יושב עם הרבנית ליד השולחן ומספר לה דברים שהוא מצא לנכון לשתפה בהם. הרבנית ניחנה בדעה ישרה וצלולה מאוד. היא הייתה חכמה מעל ומעבר לכל קנה מידה רגיל וגם בעלת ידע רב ביותר, הן בענייני קודש והן – להבדיל – בענייני חול. בין השאר היא שלטה בשבע שפות".
עבודת הקודש הייתה נמשכת גם לאחר שהאדמו"ר והרבנית היו עולים אל הקומה העליונה בבית, אל אזור המגורים. בשעות הראשונות של הלילה נהג האדמו"ר לעבור על מאות המכתבים שזרמו אליו בדואר מדי יום, ולהשיב עליהם. פעמים רבות הסתייע ברעייתו הרבנית. לדוגמה, כשהמכתב שהגיע היה כתוב בצרפתית, הוא היה מכתיב לה את התשובה ביידיש והיא הייתה כותבת אותה בשפת השולח.
גם היא יכולה לברך
המחוות ההדדיות הקטנות היו חלק בלתי נפרד מאותן שעות קצובות שבהן שהה האדמו"ר בביתו. מספר ר’ שלום-בער גאנזבורג, מי שזכה גם-כן לשמש בקודש ולשרת בבית ברחוב פרזידנט: "באחת ההזדמנויות שבהן ישבו הרבי והרבנית יחדיו בבית, נפל לרצפה העיפרון שבאמצעותו כתב הרבי. כשרציתי להרימו, הניאה אותי הרבנית ואמרה: ’כדאי שגם בעלי יניע מפעם לפעם את גופו’".
והנה שני סיפורים קטנים-גדולים הקשורים ליום-הולדתה של הרבנית שניאורסון, שניהם מפיו של ר’ חס"ד:
"באחת השנים שלחו ’נשי חב"ד’ זר פרחים לרבנית, לקראת יום-הולדתה. יחד עם הפרחים הגישו מכתב ברכות בעבור נשים הזקוקות לישועה. הרבי היה אז בבית וסעד את סעודתו עם הרבנית. הגשתי את הפרחים לרבנית ואת המכתב עם בקשת הברכות לרבי. הרבי הביט בי ואמר: ’זה הרי בעבורה!…’. אמרתי לרבי: ’הן הלוא מבקשות ברכות!’. ’גם היא יכולה לברך’, הייתה תשובת ברבי. לא אמרתי כלום אך בליבי פנימה חשבתי שמן הסתם היא יכולה לברך בזכותו של הרבי. ואז הוסיף הרבי, כקורא את מחשבותיי: ’ואני מתכוון לברך עם הזכות שלה’".
וסיפור נוסף: "בחורף תשל"ב החליקה הרבנית על השלג וכתוצאה מכך ספגה שברים בשתי ידיה. שבועות אחדים היו הידיים מגובסות ואני ביצעתי כמעט את כל העבודות בבית, כולל הגשת האוכל בסעודות. ביום-הולדתה של הרבנית הגשתי לשולחן כשפתאום ראיתי את הרבי מכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו, מוציא ממנו קופסה קטנה ומגיש אותה לרבנית. הרבנית פתחה את הקופסה וגילתה בתוכה צמיד זהב יפהפה.
"אחר כך הוציא הרבי קופסה נוספת ונתן גם לי, באמרו: ’כשנותנים, נותנים לכולם’. בקופסה היה שעון-יד איכותי. והרבי הוסיף, ’הבחנתי שהנך הולך בלי שעון…’".
חרף כל מעלותיה ועל-אף הזכות הגדולה להיות עזר לענק שבענקים, מי שעיני מאות-אלפים היו נשואות אליו ואל מוצא פיו, ניחנה הרבנית במידת ענווה בלתי מצויה. פעם, בעת שיחה, אמרה כבדרך-אגב: "יש לנו מגש מסבי, הרבי ה’צמח צדק’, שדודי-זקני הורנשטיין העניק לנו במתנה. אלא שמעולם לא השתמשתי בו להניחו מתחת לפמוטים. שכן, כיצד ראויה אני, אישה פשוטה, להשתמש בדברים שכאלו? אני רק מסתכלת על זה ואז אני מרגישה קשורה למשפחה"…
בשבוע האחרון לחייה התקשרה הרבנית טלפונית אל כל ידידותיה ומכרותיה, אפילו כאלו ששהו בארץ אחרת, וניהלה עמן שיחה ממושכת יחסית. לאחר שנפטרה הן הבינו כי כך בחרה הרבנית להיפרד מהן.
יום לפני פטירתה חשה הרבנית חולשה כללית וקראה לרופא, הוא הביע את דעתו שעל הרבנית להתאשפז במרכז רפואי. הרבנית לא הייתה מעוניינת לעשות זאת אך בעלה האדמו"ר ביקש לכנס אסיפת רופאים שיחוו את דעתם.
למחרת בערב, בליל כ"ב בשבט, התכנסו הרופאים בבית האדמו"ר והרבנית. בטרם החלה האסיפה ציינה הרבנית כי מכיוון שהרופאים הגיעו לאחר יום עבודה מתיש ועדיין לא אכלו ארוחת-ערב, יש להגיש להם ארוחת-ערב ורק לאחר-מכן תתחיל האסיפה.
כאשר בתום האסיפה החליטו הרופאים כי מצבה מחייב אשפוז והאדמו"ר העניק לכך את הסכמתו, ביקשה הרבנית לשוחח עם בעלה בפרטיות ולאחר-מכן יצאה אל המרכז הרפואי ’קורנל’ במנהטן.
האווירה במכונית הייתה מתוחה והרבנית ’לא אהבה’ זאת. היא החלה לשוחח עם הרופא על בתו שהשתדכה זמן קצר קודם לכן. היא רצתה לדעת כיצד מתקדמות ההכנות לחתונה, אירגון הדירה וכו’.
במרכז הרפואי ניגש אליה אחד הרופאים ושאל אותה את השאלות הסטנדרטיות. תוך כדי שיחה ביקשה הרבנית לשתות כוס מים עליה בירכה "שהכול נהיה בדברו". מיד לאחר מכן החווירו פניה. "האם את איתנו?" שאל הרופא את הרבנית והיא השיבה בחיוב. הוא המשיך לשוחח עמה אך שוב החווירו פניה, ושוב הוא שאל "את איתנו"? אולם הפעם לא נשמע מענה.