שתי נשים יושבות בחצר, משגיחות על הילדים. והנה הטלפון של אחת מהן מצלצל, בעלה על הקו באמצע לשטוף כלים, רוצה הנחיות. איפה להניח את הסירים בארון…?
החברה שלה המומה, בעלך שוטף כלים?!
כן, לא רק שוטף כלים גם עושה ספונג'ה מידי פעם!
עושה ספונג'ה?!
לא רק ספונג'ה, אבל כשאני צריכה עזרה, הוא גם מבשל ארוחת ערב?
בעלך, ארוחת ערב? זה אמיתי?!
לא רק לבשל, כשאני עייפה וצריך להחליף טיטול גם את זה הוא עושה…
זה כבר שבר לגמרי את החברה, איך עשית את זה?
מאוד פשוט! באתי לבעלי ואמרתי לו, או שאתה מתחיל לעזור, או שאתה עף מהבית…
וזה עזר? שואלת החברה? תראי היא עונה זה לא הלך בקלות, ביום הראשון לא ראיתי אותו, ביום השני לא ראיתי אותו, ביום השלישי הוא נכנע, חזר הביתה ומאז הוא התחיל לעבוד…!
וואלה אומרת החברה, מחר אני גם מנסה את זה!
חולף שבוע והן נפגשות שוב, בגן המשחקים. שואלת האשה, נו, עשית את זה? איך הלך?
עונה החברה: אל תשאלי מה קרה, באתי לבעלי ואמרתי לו, או שאתה מזיז את הרגליים מהספה ומתחיל לעזור בבית, או שאתה עף…!
ביום הראשון לא ראיתי אותו, גם ביום השני לא ראיתי אותו, וביום השלישי הנפיחות בעין ירדה ואז ראיתי אותו…
■ ■ ■
לא רק לחברה נמאס מהמצב והיא מנסה לשנות אותו, גם למשה רבינו…
ככה מתחילה פרשת השבוע. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב".
מסבירים המפרשים, שזו תגובה לזעקה של משה בסיום הפרשה הקודמת: "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי על פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך."
לזה מגיעה התשובה בפרשת השבוע, "וארא אל אברהם יצחק ויעקב". האבות גם הם סבלו בחייהם, ואפילו פעם אחת הם לא באו בתלונות! "חבל על דאבדין ולא משתכחין" [=חבל האובדים שאינם נמצאים].
התורה הרי לא מדברת אפילו בגנותה של בהמה טמאה, וכאן היא מספרת לנו דבר שלכאורה לא מוציא את משה רבינו באור חיובי. למה באמת התורה מספרת לנו זאת?
זהו העניין. משה רבינו שהיה בדרגה גבוהה יותר מהאבות ובוודאי האמין באמונה שלמה בהחלטותיו של הקב"ה לא פחות מהאבות. בתורת החסידות מוסבר שהאבות היו כנגד מידותיו של הקב"ה. אברהם כנגד 'חסד', יצחק 'גבורה' ויעקב 'תפארת' (רחמים). לרגשות יש נטייה לקבל את המצב בהרכנת ראש. משה לעומתן מכוון כנגד 'חכמה', וזו היא דרכה של החכמה, היא רוצה להבין. לכן בניגוד לאבות, דווקא משה רבינו הוא זה שקם וזעק.
וזה, בדיוק, מה שהתורה רוצה ללמד אותנו. שתי השיטות הללו נכונות, וצריך ליישם אותן. מצד אחד צריך שתהיה אמונה תמימה, ללא שאלות וספקות. אבל מצד שני, כשמשהו מפריע לנו, כשמשהו לא טוב, צריך לקום ולזעוק, לקום ולפעול.
בפרט כשנמצאים בסוף הגלות, כמו משה בסיום הגלות הראשונה – גלות מצרים. הגלות כל כך קשה, סובלים כל כך הרבה, ברור שאנחנו מאמינים בני מאמינים, ואנחנו יודעים שהכל מכוון. אבל צריך לקום ולזעוק. עד מתי?!
עד מתי אבא, תשאיר אותנו בגלות בסבל כל כך נורא?!.
■ ■ ■
אבל יש כאן מסר אדיר לכל אחד מאתנו.
מצד אחד האמונה חייבת להיות חזקה ותמימה לחלוטין. הכל הרי מלמעלה, והוא יודע מה שהוא עושה, ולמה הוא עושה. אבל מצד שני, לא להסתפק באמונה. לקום ולעשות מעשה. לקום ולזעוק. לקום ולעשות.
אם משהו לא טוב, ברור שאני יודע שהכל מלמעלה, הכל לטובה. אבל אני צריך לעשות את שלי, לקום ולנסות, לשנות את רוע הגזרה. לקום להתפלל ולצד זה גם לעשות ככל יכולתי כדי לשפר את המצב. ככה הקב"ה רצה – שנעשה. לא שנאמר לעצמנו שהיות והכל מלמעלה, נרים ידיים בכניעה ובייאוש. אלא הפוך, בדיוק כמו שמשה רבינו עשה.
כשמשהו לא טוב, הוא לא הסתפק באמונה, אלא שאף לנסות ולשנות. ובסוף גם הצליח.
שבת שלום ומבורך!
הרב נח סוליש