סיפורנו זה, מחזיר אותנו לימים טראגיים, בהם גורל היהודים בספרד, זמן קצר אחרי הגירוש, היה נתון על כפות המאזניים.
בימים ההם שלטה האינקוויזיציה בספרד שלטון ללא עוררין . ארגון זה היה מעין משטרה מקומית של השלטון הנוצרי בספרד. מטרת משטרה זו היתה לחפש, לגלות ולחקור אנשים, שנאמנותם לנצרות מוטלת בספק. היא פעלה בהנהגה של שונא ישראל, הצורר טורקוומדה, האינקויזיטור הראשי, ולרשותה עמד כח בלתי מוגבל. סוכניה ומרגליה היו פזורים בכל רחבי ספרד וגם בארצות נוצריות אחרות.
במיוחד התמסרה האינקוויזיציה למעקב אחר היהודים האנוסים, כל אותם יהודים שלא המירו את דתם לנצרות ועדיין רצו להשאר בספרד. יהודים אלו, לא יכלו לעמוד בנסיון הגירוש, שהתבצע בתשעה באב שנת ה'רנ"ב. הגירוש היה מנת חלקם של כל היהודים שביכרו לוותר על כל רכושם הגשמי ולא להתכחש ולו למראית עין ליהדותם. אלו שרצו להשאר, נאלצו לקבל על עצמם את הנצרות, לפחות למראית עין. הם העמידו פני נוצרים, אך בסתר למדו תורה וקיימו מצוות. על-פי רוב היו אלה יהודים בעלי מעמד גבוה, עשירים ובעלי השכלה, שתפסו משרות חשובות בממשלה ובחברה הכללית. רבים מהם שמרו, כאמור, את מצוות התורה בסתר וזו היתה עילה מצויינת מבחינת האינקוויזיציה "לטפל" בהם, להחרים את רכושם לטובת הכנסיה ולענות אותם בעינויי גוף קשים כדי שיודו ב"חטאם" הנורא – שמירה על יהדותם בסתר. לאחר שהוציאו מהם את ההודאה בעינויים קשים ונוראים, היתה האינקויזיציה מעלה אותם על המוקד בכיכר העיר, בטכס שנקרא "אוטו דה פה", "למען ישמעו ויראו".
* * *
ברוך מנדוזה, נמנה בין תושביה המכובדים ביותר של סיביליה. הוא היה סוחר עשיר, שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות.
מזה זמן, שם טורקוומדה, האינקוויזיטור הראשי, עין על "נוצרי" חדש זה וחכך ידיו בהנאה: "אה! הרכוש הגדול יפול בחלקה של הכנסיה, כשאצליח לתפוס את האנוס הזה באיזו "עבירה" קטנה. האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות רבות ומוצקות. די היה בעדותה של משרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי-מיטה, כדי להוכיח כי דבר זה נעשה לכבוד שבת. אולם, לצערו הרב של האינקוויזיטור הראשי, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם שתל בביתו של ברוך מנדוזה, לגלות ולו "חטא" קטן. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאוד, הם מאד נזהרו לא לעורר כל חשד שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא אמר נואש. הוא עדיין קיווה, כי יבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו…
* * *
בביתו של ברוך גדלה נערה יתומה, רחל שמה. רחל היתה בתם של לאון ואסתלה מנדוזה, אנוסים גם הם. כאשר היתה תינוקת, פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בליל חג הפסח, שעה שהסבו לשולחן ה"סדר" במרתף ביתם.
הוריה של רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה. היא נמסרה לרשותו של דודה, ברוך מנדוזה, אחיו של לאון, ואילו אחיה התאום, אפרים, נמסר למנזר. במנזר הוא הוטבל לנצרות וניתן לו שם ספרדי, פרננדז. מחנכיו עשו הכל, על מנת להשכיח מליבו את מוצאו היהודי ולחנכו כנוצרי לכל דבר. חינוכו הצליח מעבר למשוער. בזכות שכלו המפותח וכשרונותיו הצליח בלימודי הכמורה שלו, ובמרוצת השנים אף הצטרף לשורות האינקוויזיציה. הכומר הצעיר והכשרוני משך את תשומת ליבו של הצורר טורקוומדה. לאחר בירור נודע לטורקוומדה מוצאו של הנער הכישרוני, דבר שהסב לו קורת רוח רבה. בעקבות ידיעותיו החליט טורקוומדה כי פרנדדז ימונה לתפקיד מנהל המעקב על האנוסים. יהודי יסגיר לאינקויזיציה את אחיו היהודים, ללא שהוא עצמו יודע כי אף הוא יהודי. טורקוומדה תלה בפרננדז תקוות גדולות.
עוד בהיותו צעיר לימים, במנזר, שאל פרננדז, לא אחת, את מחנכיו הכמרים אודות מוצאו והוריו. הללו סיפרו לו, כי הוא אסופי, ובהיותו תינוק מצאו אותו בפתחה של כנסיה. פרננדז פקפק בדבריהם. ליבו אמר לו, שמוצאו יהודי, אך לא היתה בידו כל הוכחה, כדי לאמת השערה זו. עתה, משנכנס לשורות האינקוויזיציה נפתחו בפניו הרבה דלתות והיתה לו גישה חופשית אל ארכיון האינקוויזיציה, שם נמצאו כל התיקים הסודיים. הוא ניצל כל הזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי לגלות את עקבות מוצאו.
ערב אחד, כאשר עלעל פרננדז בין הדפים המצהיבים של הארכיון האינקוויזיטורי, משך את תשומת ליבו מסמך, שסיפר אודות קורותיה של משפחת אנוסים, לאון ואסתלה מנדוזה. השם מנדוזה, היה שם די נפוץ בספרד, ולא היתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, אך למרות זאת משך המסמך את תשומת-ליבו והוא החל קורא בו בעיון. המסמך סיפר בפרטי פרטים אודות החשד שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו סוכני האינקוויזיציה בליל חג הפסח של היהודים על הבית, כיצד חקרו אותם תוך שימוש במכשירי עינוי מהמשוכללים והאכזריים ביותר. החוקרים עשו הכל כדי לאלץ את האנוסים "להודות בפשע" וכן למסור שמות של אנשים נוספים, כמותם, השומרים בסתר על חוקי התורה. המסמך גם ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות כל העינויים הקשים לא הסכימו למסור ולו שם אחד. לאחר שנתיים של עינויים מתו בני משפחת מנדוזה מהעינויים. המסמך סיכם את הענין בכך שהגופות נשרפו על המוקד בפומבי. בסוף המסמך, נוספה הערה בה נכתב, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלוש, שהיו תאומים, אך האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד שאת הילד מסרו למנזר שאת שמו הכיר פרננדז היטב…
פרננדז קרא את המסמך מוכה תדהמה. סוף סוף הוא מצא את מה שחיפש. כעת הוא יודע מיהו אביו ומיהי אמו. אך היכן אחותו? היכן נמצאים בני המשפחה שלקחו אותה אליהם לאימוץ. הפרטים המדוייקים, שהוקדשו לתאור העינויים החליאו אותו וגרמו לו לבחילה. הוא לא תאר לעצמו לאיזו אכזריות ושפלות יכולה ה"אהבה הנוצרית" להגיע. המחשבה, שהללו, שעונו למוות על-ידי האינקוויזיציה, היו הוריו, שברה אותו לגמרי.
כל אותו הלילה ישב פרננדז במשרדי הארכיון של האינקוויזיציה ועיין וחזר ועיין במסמכים כמכושף. כאשר יצא מהבנין כבר האיר השחר והוא הסתובב ברחובות ללא מטרה, לפתע נזכר כי עליו להיות במשרד הראשי של האינקוויזיציה בשעה עשר בבוקר.
טורקוומדה קיבל את פניו בחיוך ידידותי, אולם מעיניו החדות לא נעלמה סערת ליבו של הכומר הצעיר.
"אתה חולה, פרננדז? נראה עליך, כאילו בלעת צפרדע, או שמא ראית שד בדרכך לכאן?" פרננדז ביקש להשיב לאינקוויזיטור הראשי, כי אמנם נכון הדבר, הוא רואה לנגד עיניו שדים בדמות בני-אדם, אולם התאפק ואמר, כי עבר עליו לילה של נדודי-שינה ואינו מרגיש טוב.
"רק חוטאים אינם מסוגלים לישון", העיר טורקוומדה, "אולם אתה, פרננדז, הנך ירא-שמים ואינך חוטא!"
"מי האיש שיוכל לומר על עצמו, שהוא נקי מעוון?" – השיב פרננדז בנימה של עצב.
"אל תיפול ברוחך, פרננדז, יש לי בשבילך תפקיד מצויין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. שב ושמע" – וכאן החל טורקוומדה למסור לכומר הצעיר את הפרטים הבאים:
"זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים בעיר. הבית שלהם הוא היפה ביותר מבין הבתים אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח את אשר צריך להוכיח. החלק העשירי מכל הרכוש הרב יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה"…
לאחר שסיים לומר את דבריו, קם טורקוומדה ממקומו והחל פוסע בחדר, כשהוא מסביר לפרננדז בלהט של שנאה: "אינך יכול לתאר לעצמך, איזו הצלחה תירשם לאינקוויזיציה, אם תצליח לשים את ידך על מר מנדוזה".
פרננדז הוכה בהלם מששמע את השם "מנדוזה" יוצא מפיו של האינקוויזיטור הראשי. אולם הוא הצליח לשלוט על רגשותיו והעמיד פנים, כאילו הוא שומע בדריכות את הנחיותיו של הרוצח.
"לך לישון, פרננדז ומחר תיגש לעבודה במרץ!" אמר-פקד טורקוומדה, כשליוה את הצעיר לדלת.
במשך יום שלם התרוצצו במוחו של פרננדז מחשבות שונות, כיצד לפתור את הבעיה הסבוכה, לבסוף הצליח לעבד תוכנית…
היה זה באמצע הלילה, כאשר ניגש פרננדז לבית מנדוזה. הדלתות היו נעולות וחומת-אבן גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת, רק למעלה, מבעד לתריסים המוגפים של חדרי השינה, הסתנן החוצה אור קלוש.
לאט-לאט ובזהירות טיפס פרננדז על החומה הגבוהה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית גילה עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, קפץ אל המרפסת ונעמד לרגע, כדי לנוח ולהשקיט את נשימתו הטרופה. לאחר שהיה קצרה, הוא ניסה לפתוח את הדלת, המוליכה לחדרי השינה, אך היא היתה נעולה. אולם פרננדז לא התייאש, לפני צאתו למבצע הזה, הוא הצטייד בכלים ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, ועתה שלף מכיסו "מפתח גנבים" ובעזרתו פתח את הדלת הנעולה. משנכנס, מצא את עצמו בחדר-שינה מפואר, שמיטותיו היו מסודרות לקראת שינה. הדלת של חדר-השינה היתה נעולה מבפנים ומכך הסיק פרננדז, כי מוכרחה להיות דלת נוספת, סודית, המובילה למקום סתר. עובדה זו שלעצמה לא הפתיעה את פרננדז, שידע, כי ברבים מבתי האנוסים קיימים מקומות מחבוא סודיים כאלה. הוא החל לחפש את הפתח, מישש אח הקירות, אך העלה חרס…
לאחר מכן, נפל מבטו על ארון-בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז. ואז, כאילו מתוך הסח הדעת, ניסה לדחוף בכיוון השני והפעם האיר לו המזל פנים: הארון החל זז אט-אט ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות תלולות, שהובילו לאי-שם, למטה.
פרננדז החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה אחריו. כאשר נסגרה הדלת, נשתרר חושך במקום ופרננדז, שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהיתה בתחתית המדרגות. דלת זו נפתחה בבהלה מעוצמת הנפילה ופרננדז מצא את עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור יקרות ושלוש פנים מפוחדות מביטות בו באימה…
פרננדז קם והזדקף. לפתע, ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצים אור גדול, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. כן, עכשיו נזכר, כי נרות כאלה הוא ראה פעם, כשהיה ילד קטן… מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך מנדוזה, אשתו ורחל.
"אחותי היקרה! דוד… דודה… אינכם מכירים אותי?!" – קרא פרננדז נרגשות.
שלוש הדמויות הקפואות נעורו לפתע לחיים.
"הלוא זה פרננדז – אפרים! זהו בן-אחי היקר… זהו אחי האבוד!"
את מקומו של פחד המוות תפסה עכשיו שמחה גדולה, אולם בראותם את גלימת הנזיר של פרננדז, החלו מעיפים בו מבטים של חשד וחשש.
"אין עכשיו זמן לספר לנם את כל הסיפור שלי" – אמר פרננדז לקרוביו – "אנו חייבים להימלט על נפשינו במהירות האפשרית!".
עתה נטל לידיו ברוך מנדוזה את ניהול מבצע ההצלה. בחוץ, על הנהר, תמיד היתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף.
עוד באותו לילה נטול ירח, הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה, כשבליבם תקווה, שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים…
