יש החושבים שהצפיה לבואו של המשיח החלה רק בעת תקפו הצרות על עם ישראל, אולם מבט קצר בפרשתנו, מלמד, שכבר בדורו של יעקב אבינו ניסרה בחלל הצפיה העצומה לביאתו של המשיח.
יעקב, בגשתו לברך את בניו, מעלה "על סדר היום" את ביאת המשיח, כמרומז בפסוק: "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". בפתיח זה החל יעקב את דבריו ומבטיח בהם לגלות את יום בוא המשיח – אחרית הימים, והקורא הנרגש מצפה לקרוא בפסוקים הבאים מתי הוא יום בוא הגואל… אך, ראה זה פלא: בדברי יעקב אין ולו רק קצה של רמז אודות קץ הגלות וביאת המשיח!
מסבירים חכמינו זכרונם לברכה: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים (זמן הגאולה) ונסתלקה ממנו שכינה". כלומר, בשעה שאסף יעקב את בניו לפני מיתתו, חשב לגלות להם מתי יבוא המשיח ויגאל את עם ישראל. לא גאולה זמנית הנותנת פתח לגלות נוספת לאחר זמן – כמו גאולת מצרים בשעתה – אלא גאולה אמיתית ושלמה, כזו שאין אחריה שום גלות. אלא שבאותה שעה נסתלקה ממנו השכינה ; יעקב לא הצליח להזכר מתי עומד להיות הקץ, וממילא נגנז הרעיון.
מן הדברים האלו נראה שהיה מעין "ויכוח" בין יעקב – הרוצה לגלות את הקץ לבניו – ובין הקדוש-ברוך-הוא, המעלים זאת ממנו. אם נתבונן מעט לעומקם של דברים נוכל "לעלות" על צדדי ה"מחלוקת":
עוד בירידת בני יעקב למצרים ידעו הם על הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו שניתנה ב"ברית בין הבתרים" : "ועבדו ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". כלומר, הקב"ה מבטיח שעל-אף שיהיו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה במצב של עבדות, הרי שיבוא יום והם יצאו משם, וברכוש גדול. אלא שהבטחה זו על הגאולה ממצרים עדיין לא אמרה דבר על "גאולה שלמה", שכן עדיין לא נשללה האפשרות שתיתכן לאחר מכן גלות נוספת, כמו גלות בבל ושאר הגלויות.
ואילו יעקב, הוא ידע שאם יעמדו בניו במצב של שמירת תורה ומצוות כפי שצריך להיות – אזי ראויים יהיו שגאולת מצרים תהיה "גאולה שלמה" ולא תהיינה אחריה גלויות נוספות, ועתה, קודם פטירתו, רצה לגלות זאת להם, במחשבה שהדברים יפעלו עליהם שאכן ימשיכו ויתנהגו כדבעי ואז אכן יגאלו ממצרים בגאולה אמיתית – "שלמה".
אלא שרעיון זה לא היה "לרוחו" של הקב"ה והוא העלים ממנו את הקץ. מדוע? – הנה, הבה נסביר זאת באמצעות משל:
שתי גישות בהוראה. בגישה הראשונה מושם דגש על הרצון להקנות לתלמיד ידע רב ככל האפשר, ובזמן קצר ביותר. תלמיד המונחה בקו זה יגיע תוך זמן קצר להישגים מרשימים בצבירת מידע ותוך זמן קצר ישלוט במרחב נושאים. כמובן שכל הישגיו של תלמיד שיחונך על פי שיטה זו יהיו ללא כל מאמץ עצמי שלו, ובמילים אחרות: החומר הנלמד לא ישנה את כיוון מחשבתו ולא יפתח את מוחו. כל ידיעותיו יושגו רק כתוצאה של שינון החומר – בלבד, ועל כן, לכשיתקל בעתיד בבעיות מסוג שונה לא יהיו בידיו הכלים להתמודד עמהן.
לעומת זאת, ישנה גישה שניה אשר אינה רודפת אחרי הכמות. על פי שיטה זו יצטרך התלמיד להפעיל את שכלו ולהגיע בכחות עצמו לפתרון הבעיות שיוצגו לפניו. מובן, שתהליך רכישת הידיעות באופן זה הוא ארוך יותר, אלא שכתוצאה מכן נמצאת שיטה זו מוגדרת כיסודית, שכן, לאחר שהתמודד התלמיד במאמץ עצמי-אישי עם החומר, בו עמל לרדת לעומקם של דברים תוך הבנת שורשיהם – הוא תופס את ה'פרינציפ' ויוכל להתמודד גם עם בעיות אחרות.
אחר ההבחנה בין שתי גישות אלו נוכל להבין את הבדלי הגישה של יעקב והקב"ה בנושא הגאולה: יעקב רצה ל"עזור" לבניו ולתת להם מרץ וחיות להמשיך בדרכם – קיום התורה והמצוות על-ידי שידעו מה מצפה להם בסוף הדרך – לא סתם "גאולה", אלא "גאולה שלמה". אך בדרך זו – הדומה לגישה הראשונה דלעיל – לא תהיה עבודתם את הבורא פועל יוצא מהבנתם העצמית, אלא של תמריץ חיצוני, ודבר זה לא התאים עם רצונו של הקב"ה, המחכה שעבודת בני ישראל תהיה ללא התערבות גורמים זרים, אלא תוצאה ישירה של הכרתם – כפי הגישה החינוכית השניה – וכדרך בה נהגו עד עתה. לכן "הסתיר" הקב"ה מיעקב את הקץ.
הלימוד לגבינו ברור: כדי להביא את הגאולה עלינו להתאמץ בכל כוחנו אנו ולעשות כל שביכולתינו. רק כך נזכה למה שלא זכו בני ישראל ביציאתם ממצרים: גאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.