במשך ימי חג הפסח אנו מצווים להרחיק מרשותינו את החמץ ולאכול מצות. למעשה, החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים : קמח
ומים. ההבדל היחיד הוא משך זמן הכנתם ואפייתם. כשהעיסה שוהה זמן רב, הבצק מתחיל לתפוח ולהתמיך. לעומת זאת את המצות אנו מכינים ואופים במהירות והעיסה נשארת בגודלה המקורי. בדיוק כפי שקרה לאבותינו שיצאו בחפזון ובמהירות ממצרים. היות ולא היה בידם מספיק זמן לאפות לחם, אפו מצות, שלהכנתן לא נדרש זמן רב ואותן לקחו כצידה לדרך.
התנשאות לעומת התבטלות
מענין לראות כי ישנו דמיון נפלא גם באותיות המילים "חמץ" ו"מצה". גם האותיות המבדילות בניהן ; ה' וח' דומות זו לזו בצורתן. ישנו רק הבדל אחד בין השתיים : האות ח' סגורה מכל שלושת צדדיה, ואילו באות ה' יש פתח קטן מלמעלה.
להבדלים אלו ישנה גם סמליות מיוחדת : הפתח שבשתי האותיות הוא בבחינת "לפתח חטאת רובץ" ולכן האות ח' מסמלת את לכידת האדם ע"י החטא באין לו מוצא אחר. לעומת זאת באות ה' ישנו פתח קטן למעלה, המסמל את דרך התשובה המסייעת לאדם להמלט מן החטא הממתין לו למטה.
ההבדלים בין שתי המילים קשורים קשר הדוק להבדלים הפנימיים בין החמץ למצה. החמץ מסמל את תחושת ההתנשאות והגאווה, אלו מוליכים את האדם רק למטה וגם כשהוא חוטא אין הוא מודה בכך ומוצא לעצמו כל מיני הצטדקויות ותירוצים. יתר על כן, הוא מנסה להפוך את כל מגרעותיו למעלות תוך שהוא מסביר כי דרכו השלילית היא בעצם החיובית. בצורה זו נמנעת ממנו גם האפשרות לחרטה ותשובה והירידה למטה היא בלתי נמנעת כי על כל פשעים תכסה אהבה (אהבת עצמו). לעומת זאת המצה מבטאת התבטלות וענווה: כשאדם בעל תכונות אלו חוטא הוא עושה חשבון צדק בנפשו וכשהוא נוכח שהתנהגותו אינה ראויה, הוא אינו מחפש הצדקה למעשיו ואינו מתבייש להודות שטעה. לכן קל לו יותר לתקן את דרכיו.
צדקה
נדי להמחיש את הדברים באופן מעשי יותר ניקח לדוגמא את מצות הצדקה:
כשנדרש מאותו בעל גאווה – הדואג ומטפח את רצונותיו ותאוותיו הפרטיים – לתת צדקה, הרי הוא מוצא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיים את המצוה. הוא מתלונן כי כל מה שיש לו מגיע לו בזכות עצמו ואפילו יש להוסיף לו; מדוע שיתן לאחרים? הרגשת הגאוה והישות העצמית הממלאים את ליבו לא סובלת את מציאות הזולת ולכן ברור לו כי השני אינו בשווה אליו. עצם העובדה שאין לו מספיק היא סימן שלא מגיע לו, שהרי אם הקב"ה היה רוצה, היה נותן לו כפי צורכו.
לעומת זאת אדם אשר יש בו מן ההתבטלות והענווה עושה בראש וראשונה חשבון נפש לעצמו. הוא מתבונן במצבו הרוחני ומוצא כי על אף שמצבו הגשמי הוא טוב יש לו עדיין מה לתקן מבחינה רוחנית. ממילא הוא מבין כי הסיבה שלידידו, המבקש צדקה, אין די צורכו אינה חס-וחלילה תוצאה של עונש, שהרי הוא בעצמו יש לו לפרנסתו על אף שמצבו הרוחני אינו בכי טוב. הוא מבין שזהו רצונו של הקב"ה שהאחד יעזור לשני ויטה לו חסד, ולכן הוא ממהר לתת צדקה.
אנחה יהודית – הדרך לתשובה
הפתח באות הי מסמל את הדרך חזרה לעול המצוות. הוא אומנם קטן אך כבר אמרו חז"ל: "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". כשהאדם מוכן לתקן את דרכיו הרי אפשר ברגע אחד של הרהור בתשובה לעבור ממצב של רשע גמור למצב של צדיק גמור.
כל זה בא לו לאדם דוקא על ידי ההתבטלות ושברון הלב, כפי שנהג לומר הרבי מהר"ש (רבי שמואל מליובאוויטש), האדמו"ר הרביעי בשושלת נשיאי חב"ד, כי "אנחה יהודית היא תשובה עילאה (תשובה עליונה)", שכן כאשר הלב אינו אטום על ידי התנשאות וגאווה אזי הדרך פתוחה לפני האדם ובזכות תפנית אחת לכיוון הנכון הוא נעשה צדיק גמור.
עם הלוח ביד – תפילות החג וספירת העומר
תפילות חג הפסח זהות לתפילות "שלוש הרגלים" המצויות בסידור. בתפילת מוסף של היום הראשון מוסיפים את תפילת הטל. מעתה מפסיקים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ואומרים "מוריד הטל" . כמו-כן לא מבקשים יותר "ותן טל ומטר" אלא "ותן ברכה". את תפילת הטל פותח החזן בחורת הש"ץ ובה אנו מבקשים בין היתר: "טל ושובע מלא אסמינו. הכעת תחדש ימינו . . בטל" ומסיימים בהכרזה: 'ישאתה הוא ה' אלוקינו, משיב הרוח ומוריד הטל – לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון".
בכל יום מימי חול-המועד מתפללים בשחרית כבימי חול ומוסיפים את תפילת "יעלה ויבוא". לאחר קריאת התורה מתפללים תפילת מוסף של שלושה רגלים. מוסיפים באמירת הלל אך לא אומרים את כולו. מהלילה השני של חג הפסח מתחילים לספור לאחר תפילת מעריב את ספירת-העומר עד חג השבועות, בדיוק כמו שבני-ישראל ספרו חמישים יום מצאתם ממצרים ועד לקבלת התורה על הר סיני. ספירת- העומר היא מצוות עשה מהתורה, ככתוב : "וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת היום הראשון של פסח שהוא יום שבתון) . . שבע שבתות תמימות תהיינה . . תספרו חמישים יום…". חיוב הספירה מתחיל מיד עם צאת-הכוכבים. אנו מברכים לפני הספירה: "…אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר" ואחר כך סופרים: "היום יום אחד לעומר" ; "היום שני
ימים לעומר" וכך הלאה.
