להשקיע בנכסים האמתיים

העדפת הרוחניות על הגשמיות, הגברת הרוח על חומר, העלאת הנשמה על הגוף. הם מהמטרות העיקריות של התורה ומצוותיה – לסייע ליהודי לשים את הדגש על החיים הרוחניים במקום על הגשמיים.

על כל צעד ושעל חש היהודי שומר-המצוות כי הגשמיות הינה חסרת-ערך מול ערכים רוחניים. הרעב לארוחה טובה נבלם כשהוא מתנגש בערכי הכשרות ; התאווה לכסף מתעדנת על-ידי מצוות הצדקה וכל הגבלות התורה בחיי-העסקים של היהודי. כל אלה עוזרים לחינוך-עצמי של היהודי להגדיר את סדר-עדיפויות הנכון.

עצם האפשרות שיהודי יכול לראות את כל רכושו וכל עמלו עולה באש והוא יכול לכבות את הדליקה ולהציל את רכושו, ואינו עושה זאת בגלל קדושת השבת – ממחישה את סדר-העדיפויות שלו.

יהודי שחי לפי התורה ומצוותיה, מתרגל, לראות בנכסים הרוחניים את עיקר חייו. יומו, נפתח ומסתיים בתפילה ובלימוד תורה ; שבתותיו שבהן הוא שובת מכל עיסוקיו הגשמיים ומקדיש את כל-כולו לעניינים שברוח ; המצוות הרבות שבכדי לקיימן בהידור נזקק הוא להוציא את מיטב ממונו – כל אלה מחדירים למוחו ולליבו את ההכרה בכך, שהרוחניות היא העיקר והגשמיות – טפל.

כאן, אולי רצוי להדגיש, שאין אנו מנסים להתעלם מהמציאות היום יומית, אשר בה יכולים אנו לפגוש גם יהודים שומרי-מצוות שסדר עדיפויות להם אינו בדיוק כתיאורנו.

צריכה להיעשות ההבחנה בין חיים "דתיים" מתוך שיגרה לבין חיי תורה ומצוות שנעשים מתוך הכרה והזדהות רגשית. מי שהתפילה וקיום המצוות הם אצלו בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה' – שאדם מקיימה באופן מכני, מתוך הרגל אוטומטי וללא העמקה ומחשבה, כוונה או הבנה, – אל לנו לצפות שהתורה תשפיע עמוקות על אישיותו. הוא מקיים אותן בצורה שטחית. מה אפשר כבר לצפות מתפילה חפוזה, כאשר המחשבות מרחפות בעסקים ובענייני העולם?!

ברור שמצווה היא מצווה גם כשנעשתה מתוך שיגרה. ברור שצריך לקיים מצוות אפילו "שלא לשמה", מתוך תקווה ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". ודאי שכל מצווה וכל מעשה טוב מותירים חותם בנפש האדם. אלא שכאשר הדברים נעשים בלי מחשבה והתייחסות פנימית, השפעת המצוות נשארת עלומה ומוסתרת ואין היא חודרת לתוך האישיות.

ומשום כך מובן, שככל שיהודי מקיים את התורה ומצוותיה באופן מעמיק יותר, לא כ'מצוות אנשים מלומדה', כן גדלה חשיבותה של הרוחניות בחייו וסדר-העדיפויות שלו נוטים יותר ויותר לעבר צרכי הנפש במקום לצרכים גשמיים וחומריים.