מידי שנה, ביום השנה לאסון הקולומביה, אני יושב וחושב לעצמי על הצד היהודי של האסון: אילן רמון. כזכור, אילן היה ביוסטון ארבע שנים בערך. תקופה קצרה לפני הנסיעה, הוא בא לבקר את הקהילה היהודית כאן. ארגנו בעבורו מסיבה מיוחדת עם אנשי הקהילה, ומשם התהדק הקשר שלנו יותר ויותר.
בימים האחרונים שלפני הטיסה, הוא יצר איתי קשר ואף מסר לי כמה שאלות לגבי התנהגותו על-פי ההלכה בחלל, בכל מה שנוגע לזמנים. מתי עליו לקדש את השבת, מפני שבכל תשעים דקות, משך הזמן שלוקח למעבורת להשלים סיבוב שלם סביב כדור הארץ, זורח יום חדש.
אני הבנתי ממנו שהוא רוצה לשמור שבת. בעקבות שאלותיו כתבתי להרבה רבנים, גם בישראל וגם באמריקה, בכדי לדון עמם בשאלות ההלכתיות שנוגעות לאדם השוהה בחלל. לפני הנסיעה חזרתי אליו עם תשובות מפורטות. באותה הזדמנות הוא ביקש ממני שאשיג לו דולר מהרבי, בכדי שיוכל לקחתו עמו אל החלל. ראיתי כאן את רצונו של אילן להקפיד על מה שיכול.
רגעי הנפילה
כשאני כותב על הרגעים האלה, אותם רגעים שלא חושב שאוכל לשכוח, זה קשה. זה היה בשבת-קודש. הייתי בבית-הכנסת, קראתי את פסוקי ה'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', הייתי באמצע להתעטף בטלית. ואז נכנס לבית-הכנסת שכן גוי, שמיודד איתי, וסיפר שבחדשות מודיעים כעת על אובדן קשר עם המעבורת. עוד לא היה ברור שהמעבורת התפרקה, אבל כולם כבר הבינו שהרבה טוב לא יצמח מכל הסיפור.
אחרי חצי שעה, הוא הגיע שוב וסיפר על המסקנות שהתפרסמו בתקשורת המקומית, לפיהן החללית התפרקה יחד עם האסטרונאוטים כולם. ואילן היה ביניהם.
כמה אנשים נפלו על הרצפה באמצע בית-הכנסת. היה קשה מאוד להמשיך את התפילה כרגיל. בכל רגע נשמע מקצה אחר של האולם מישהו מפליט יבבת בכי. הקהילה כולה הכירה אותו באופן אישי. אנחנו מאמינים שלכל יהודי יש בתוכו את הנקודה היהודית. זה עניין העומד למעלה מן השכל. אבל לא קשה לי להאמין בזה.
גם פה ב'ספייס-קואוסט', במשך כל השנים שהייתי פה הצלחנו לעשות המון. כשבאתי לכאן לא היה אפילו לא יהודי אחד ששומר שבת. כיום יש כאן קהילה גדולה יחסית של יהודים שומרי תורה ומצוות. אתה נוכח עם הזמן שבכל יהודי בעצם חבויה הנקודה הזו. 'מאמינים בני מאמינים' אנחנו קרויים בחז"ל.
בזמנו, זה באמת היה פלא בעיניי. איך יהודי יקר כמו אילן, שאינו שומר תורה ומצוות, כשזה נגע לנסיעתו לחלל הוא הקפיד אפילו על דברים קטנים. אני יודע בבירור שהשיגור תוכנן בתחילה להיות בתשעה-באב, אך הוא ביקש מנאס"א לדחות את הנסיעה. בזמנו דיברתי עם כמה בכירים בנאס"א והם סיפרו לי כמה קשה להזיז מועד של שיגור חללית, בפרט כשמדובר על צורך בלתי-קריטי של אסטרונאוט יחיד. בכל אופן, הם הסכימו. הם הבינו כמה זה בוער בתוכו הרצון להזדהות עם האבל של העם היהודי ולא לנסוע באותו יום ודחו את הנסיעה.
לא שוכחים
מאז אותה שנה, אנחנו מציינים ביום השנה את אילן בהתוועדות מיוחדת שאנחנו מקיימים בבית-חב"ד, בכדי להנציח את זכרו. הזיכרון המהותי ביותר שאני זוכר היה בכנס שארגנה נאס"א ששה ימים אחרי שאירע האסון. אני הוזמנתי לנאום שם בפני עשרת אלפים איש. ביניהם ג'ב בוש, אחיו של הנשיא ג'ורג' בוש, ויו"ר נאס"א. זה היה נאום שריגש את כולם.
אני עדיין עומד בקשר עם משפחת רמון היקרה שמתגוררת בארץ-הקודש. בחג-החנוכה האחרון, קיימתי ביקור בארץ ובמהלכו גם קפצתי אל משפחת רמון. הבאתי איתי ארגז סופגניות והרבה שמחה. בפגישה, העלנו את הנקודות הרוחניות שהיו לאילן.
קטע אחד, אני זוכר, שאמרה לי בתו של אילן: "למרות שחב"ד לא נכנסים לכנסת – כי אתם לא רוצים להתערב בפוליטיקה, אני חושבת שאם הייתם הולכים לכנסת, כולם היו מצביעים לכם"… במשפט זה, היא באה לבטא את ההערכה שלה לחב"ד. אני עדיין שומר על קשר עם משפחת רמון. בעוד מספר שבועות, בנם אמור לעשת בר-מצווה ואני מתכנן ללמוד איתו וכמובן גם להשתתף בשמחתו.
בימים אלו, בהם אנו מציינים בקהילה שלוש שנים לפטירתו, אני חושב שכדאי שנחשוב לרגע על קידוש-השם הגדול שגרם אילן: להיזכר ביהודי שהתעקש לאכול כשר בחלל, על התעקשותו לשמור על שבת-קודש, על דאגתו מכך שהטיסה תהיה בתשעה-באב ועל הקידוש שעשה בחלל עם כוסית יין קטנה. אין ספק שאלו פרטים קטנים במכלול גדול של דברים שאילן עשה וגרם בהם לקידוש-השם בהיקף עולמי.
(נכתב לרגל יום השנה השלישי)