בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

עיזה תמורת כוסו של אליהו?

"העיזה!" - הוא קרא בשקט, כאילו פחד שהעיזה תשמע אותו - "שמעי בלה, אולי נמכור את העיזה?" • "היצאת מדעתך?!" - קראה בהתרגשות - "הרי היא האמצעי היחיד לקיומינו...

היה היתה באירופה המזרחית עיירה קטנה. בה חי חוטב עצים עני, חיים שמו. למרות מצבו הכלכלי הירוד, העריכו אותו כולם כיהודי טוב, ישר ותמים דרך הוא הרויח את לחמו בכך, שיצא מידי יום ליער הסמוך, חתך ענפים יבשים, קשר אותם לחבילות ומכר אותם לצרכי הסקה. מובן כי העונה הבוערת בשבילו, בוערת תרתי משמע, היתה בחורף, כאשר כולם נצרכו לעצים, הן לבישול והן להסקה מפני הקור העז. בימי החורף הוא יצא ליער, כשהוא נוטל עמו מגררת שלג תוצרת בית.

בחורף, שבו התרחש סיפורנו היו בסביבת עיירתו של חיים סופות שלג כה עזות עד שכל הדרכים היו חסומות בשלג גבוה וחיים היה מרותק לביתו, באין יכולת לצאת ולהשתמש במגררת שלו.

חיים נשאר, איפוא. בבית כשהוא מנסה לא לדאוג ולקוות כי מזג האויר ישתפר עד מהרה. בכך לא עזרה לו אשתו, בלה, שנדנדה לו בלי הרף והעכירה את מצב רוחו העכור כלאו הכי. "אינך יודע, כי המתחרים שלך, איכרי הסביבה. ינצלו עתה את הזדמנות העדרך ויביאו לעיירה כמויות גדולות של עצי הסקה על המגררות הגדולות שלהם ויספקו את צרכי הקונים שלך לכל החורף? – הציקה לו האשה.

"ובכן, מה אני יכול לעשות?" – התריס כנגדה חיים המסכן – "את הלא יודעת את המצב בדיוק כמוני, פשוט אין המזל משחק לנו וכל מה שנותר לעשות, זה לקוות שיהיה טוב".

"ומה יהיה עם חג הפסח הבא עלינו לטובה?" – המשיכה בלה להקשות "אין לנו כסף אפילו לקניית מצות ויין. שלא לדבר כבר על בשר, דגים ושאר צרכי החג".

"השם יתברך בוודאי יעזור לנו, שנוכל לחוג את חג הפסח בצורה הראויה. אני בטוח, כי הוא יתברך לא יעזוב אותנו" – אמר חיים וחזר אל ספר התהילים שלו. חיים לא היה תלמיד חכם ואת כל זמנו הפנוי הוא אהב לבלות תוך אמירת תהלים.

כאשר אשתו המשיכה להציק לו, נתמלטה אנחה כבדה מחזהו של חוטב העצים המסכן. "אנחות לא יביאו לנו מצות ויין ואפילו לא תפוחי אדמה!" – קנטרה אותו אשתו – "מדוע לא תפנה אל גבאי הצדקה, כמו ששאר העניים עושים לפני פסח? אני בטוחה, כי הם לא יסרבו לך ויתנו לך ממעות החיטים, שאתה בעצמך נוהג לתרום לצורך זה כל שנה".

"אני יודע, אני יודע" – השיב חיים, כשהוא מניע את ראשו בעצב. אכן הוא חשב במר נפשו על המצב בו הם נתונים עתה. אמת, נכון הדבר, שהסכום שהוא נהג לתרום מידי שנה לקרן מעות חיטים, לא היה גבוה במיוחד, אך זה היה בכל זאת סכום ראוי לציון בהתחשב עם מצבו הכלכלי. העובדה שהוא תרם, מילאה כל שנה את ליבו הרגשה טובה ביודעו, כי זוהי מצווה גדולה. ועכשיו? מה עכשיו?

"ובכן חיים? מדוע אתה שותק? מה דעתך על הצעתי?" – המשיכה האשה ללחוץ עליו.

"לא אזדקק לקופת הצדקה!" – השיב חיים בתוקף.

"האמנם ? אמור לי, איפוא, כיצד גאוותך הטפשית תספק לנו את צרכי הפסח? חשוב נא על הילדים שלנו, אם אתה לא רוצה להתחשב בי, או בעצמך!"

חיים לא השיב מיד ולאחר מכן הוא אמר לאיטו: "האם ידוע לך אם יש לנו משהו בבית, שנוכל למכור או למשכן?"

בלה פרצה לשמע השאלה בצחוק היסטרי:

"אתה יודע יפה, כי את פמוטי הכסף שלי משכנו זה מכבר וכן מכרנו את הכרים והכסתות שלנו. הדבר היחידי שנותר בבית היא הדלות שלנו ואינני חושבת שתוכל למצוא לה קונים!" – ובאומרה זאת פרצה האשה בבכי מר.

במר לו פנה חיים שוב אל ספר התהילים שלו. לפתע הוא הרגיש, כי אשתו מושכת בשרווליו, היא הפסיקה לבכות ודיברה איתו בקול שקט ורגוע: "אתה יודע חיים, יש עדיין משהו בבית שנוכל למכור: כוסו של אליהו, גביע העשוי כסף. האינך חושב שתוכל למשכן אותו, כדי שנוכל לפחות לקנות מצות, יין ותפוחי אדמה?"

"את יודעת מה שאת שחה?" – קרא חיים בהתרגשות – "איזה מין סדר יהיה זה, בלי כוסו של אליהו?"

"תראה חיים. אין אתה צריך להתרגש מזה. אליהו ודאי יבין את המצב, ודבר זה לא ימנע אותו מלבקר בביתנו בליל הסדר, כמו תמיד" – אמרה האשה.

"אין אני יכול לעשות זאת, בלה. תארי לעצמך שאליהו בא אלינו והכוס שלו איננה על השולחן! איזה פרצוף יהיה לזה? לא, אין אני יכול לעשות זאת לאליהו. אני בטוח שה' יעזור לנו לפתור את בעיותינו. אנו יכולים לסמוך עליו בהחלט".

לפתע עלתה מחשבה בדעתו של חיים: "העיזה!" – הוא קרא בשקט, כאילו פחד שהעיזה תשמע אותו – "שמעי בלה, אולי נמכור את העיזה?"

"היצאת מדעתך?!" – קראה האשה בהתרגשות – "הרי העיזה היא האמצעי היחיד לקיומינו , וכי בלעדיה מאין ניקח חלב לילדים? כוסו של אליהו אינה נותנת לנו חלב, מכור, איפוא, אותה!".

"חס וחלילה" השיב חיים – "אין זה בא בחשבון כלל".

בלילה שלפני פסח היה חיים עסוק בבדיקת חמץ. הוא עבר בדירתו הקטנה ממקום למקום וחיפש בתשומת לב, למרות שלא היה כל סיכוי שימצא משהו. לאחר מכן הוא הלך אל הרב, כדי "למכור" את החמץ.

"האם נשאר לך קמח בבית?" – שאל הרב.

"לא, רבי" – השיב חיים.

"ומצרכי חמץ אחרים?"

"לא"

"וכלי חמץ כלשהם?"

"כן. רבי, יש לנו סירים וצלחות אחדות".

הרב הוסיף את שמו של חיים לרשימת מוכרי החמץ וסיים את ה"עיסקה" בצורה המקובלת, ע"י קבלת קניין.

וכאשר חיים נשאר עומד לפניו ועדיין לא הלך, שאל אותו הרב: "ר' חיים, האם יש משהו שרצית לשאול אותי?"

"כן רבי – השיב חיים – רציתי לשאול, אם לפי הדין מותר להשתמש לארבע כוסות בליל הסדר בחלב, במקום יין?"

הרב הביט בו מהורהר, כשהוא מלטף את זקנו השזור חוטי כסף. הנה מסתבר – חשב – כי לחיים המסכן לא רק יין חסר לליל הסדר, אלא בוודאי אין לו גם בשר, שאלמלא כן לא היה שואל אם מותר להשתמש בחלב בליל הסדר. ומי יודע אולי אין לו אפילו דגים או מצות? והוא אינו משמיע אפילו מלה אחת של קובלנה… ומדוע הוא לא פנה אל קרן מעות החיטים, אם הוא נתון במצב כה קשה? מן הסתם הוא מתבייש לבקש צדקה – חשב הרב.

"ראה נא ר' חיים – אמר הרב בפותחו מגירה ובהוציאו ממנה ארנק – אתה שאלת אותי שאלה קשה, שעתה אין לי זמן להתעמק בה ולתת לך את התשובה הנכונה. הנה החג מתקרב ויש לי עוד הרבה מה לעשות. עשה נא לי טובה ותחכה שבוע אחרי פסח ועד אז אני אבדוק את הדבר ואשיב על שאלתך. בינתיים קח נא כסף, אותו אני נותן לך בתור הלוואה. לך ותקנה יין וכל מה שנחוץ לך לחג.

הנה הכסף מונח כאן במגירה כאבן שאין לה הופכין, וממילא לא יביא תועלת לאיש במשך החג. אתה תחזיר לי את ההלוואה מתי שיהיה לך נוח. אינך צריך להיות מודאג. גם אני אינני דואג, כי אני יודע שאתה אדם ישר. לך לשלום ואני מאחל לך ולמשפחתך חג כשר ושמח".

חיים הודה לרב מקרב לב ורץ מהר למאפיית המצות, שהיתה עדיין פתוחה. הוא קנה כמות מספקת של מצות וכמו כן הספיק עוד באותו ערב לקנות גם יין לחג.

בלב שמח הוא רץ הביתה, כשהוא מביא עמו את המצות והיין. "בלה, חג שמח" קרא בשמחה בהכנסו לבית – "חג שמח , – תראי מה הבאתי,"

"מה פירוש חג שמח?" – שאלה האשה המנומנמת, כשהיא משפשפת את עיניה – הלא החג יהיה רק מחר".

"לי כבר עכשיו חג. אשתי היקרה ראי נא, יש לנו מצות ויין וגם כסף לשאר צרכי החג. אנחנו נערוך סדר כמו שצריך ויהיה לנו חג שמח וכשר!"

בלה חשבה תחילה, כי בעלה יצא מדעתו, או שהוא חולם בהקיץ, אולם היא פתחה עינים גדולות והתעוררה לגמרי מנמנומה, כאשר ראתה את המצות היין והכסף ונוכחה לדעת, כי לא היה זה חלום, אלא מציאות משמחת.

"הרי אמרתי לך שה' יתברך ידאג לנו ויספק את כל צרכינו" – אמר חיים וסיפר לה את מה שאירע לו בבית הרב". את רואה – אמר – עדיין יש לנו כוסו של אליהו, לא הצטרכנו למכור את העיזה ויש לנו כל מה שדרוש לחג וכל זה הודות לאבינו שבשמים!"

ואכן לחיים, בלה וילדיהם היה ליל סדר שמח, שמעולם בחייהם לא היה כמותו. וכאשר בלה ניגשה אל הדלת ובידה נר, כדי לפתוח לאליהו הנביא – היא ראתה בדלת יהודי זקן עומד ומבקש להכנס. "חג שמח" – אמר היהודי. תחילה נבהלה קמעה, אולם קולו הרגוע של הזר שכנע אותה, שאין ממה לחשוש והזמינה אותו להכנס.

חיים הכיר בזר אורח, אותו ראה בבית הכנסת בעת תפילת החג. זהו ודאי זר, חשב, עובר אורח. הנע ונד ממקום למקום ועתה הוא מבלה את החג בעיירה. חיים הזמין אותו לבלות אצלם את ליל הסדר, אולם ההלך אמר, כי יוכל להשתהות רק זמן מועט, כי כבר הוזמן למקום אחר. כאשר האורח ישב ליד השולחן, הוא נתן מבט של הערצה בכוסו של אליהו, אותה צחצחה בלה בעוד מועד ועתה היא נצצה באור נגוהות.

"איזה גביע יפה!" – קרא האורח בהתפעלות – "הלוואי שיאיר מזלך, כמו שמאירה ונוצצת כוס זו!"

לאחר ששוחח עם חיים שעה קלה, התנצל האורח, קם והלך.

למחרת היום חיפש חיים את האורח בבית הכנסת, ברצותו להזמין אותו גם ללילה השני של הסדר (כפי שנהוג בחו"ל). כאשר הוא לא ראה אותו, החל שואל עליו, אולם איש לא ראה את הזר וכולם אמרו לו, כי הוא סתם מדמיין, כי לא היה אורח זר בעיירה כלל.

"מה פירוש הדבר? הלא האורח הזה, בעל פני המלאך, היה אורח שלי לליל הסדר" – אמר חיים, שפנה אל הרב ושאל, אם הוא ראה. אולי, את הזר?

"בוודאי שראיתי – השיב הרב – הוא ביקר גם אצלי. בעצם הוא מבקר בכל בית יהודי בליל הסדר, אולם לא לכל אחד יש הזכות לראות אותו. אתה. כנראה, היית ראוי לכך".

חג הפסח עבר והשלג נמס בדרכים. חיים נטל שוב את המריצה שלו ויצא ליער כדי לחטוב עצים ולכרות ענפים. הוא מילא את המריצה ויצא בדרכו הביתה. אולם המשא היה כנראה כבד יותר מתמיד והמריצה נתקעה באדמה הבוצית וסירבה לזוז. חיים דחף ומשך, ללא תועלת.

בסופו של דבר, הוא נטל גזרי עץ אחדים וזרק אותם, כדי להקל את המשא. לאחר מכן הוא נתן דחיפה חזקה והמריצה זזה מהמקום. אולם מה הדבר הזה המנצנץ שם ליד הגלגל? חיים התכופף והרים מטבע זהב נוצצת, שהיתה מונחת על הארץ. הוא התחיל לחפור במקום במהירות והעלה כד מלא מטבעות נוצצות ! היה זה אוצר אשר ערכו לא יסולא בפז!…

מכאן ואילך שוב לא היה חיים שלנו "מסכן" כמקודם. מזלו האיר לו פנים ממש כמו כוסו של אליהו בליל הסדר…

מערכת האתר

השאירו תגובה