מבוכה חשתררה סביב שולחן הדיונים. השתיקה העידה יותר מכל על הרגשת חוסר האונים שפקדה את כל הנוכחים. רק הבוקר
קיבלו את תהודעה מרשויות ההוצאה לפועל האומרת שבאם לא יכסו את חובותיהם המסתכמים בכמאה אלף דולר, יוצא תוך 40
יום צו סגירה ויחלו הליכי הפירוק. לכל חברי הנהלת המוסד היה ברור כי כל המקורות הכספיים שהסתייעו בהם עד עתה נוצלו עד תום; הן רבים תרמו מעל ומעבר לתרומתם הרגילה. לפתע קם אחד הנוכחים ובפיו "רעיון ההצלה" : "אין מנוס אלא לנסוע אל מעבר לים ולנסות לשכנע את נדיבי העם לתרום למוסד. לשליחות זו אין מתאים יותר מאשר ראש המוסד".
תחילה ניסה הלה להתחמק בתואנה שמעולם לא יצא את ארץ-הקודש, אך ככל שהעמיק לחשוב הבין כי זו אכן הדרך היחידה לצאת מן הסבך.
כך מצא את עצמו כעבור כמה ימים בעיר הגדולה ניו-יורק. הוא ביקר בכל הכתובות שניתנו לו על ידי ידידיו ועתה נותרו לו רק
ימים ספורים עד מועד חזרתו ארצה. על אף שהיה בידו סכום לא מבוטל היה עליו לגייס עוד 37,000 דולר. בזמו הקצר שנותר לו היה זה פשוט בלתי אפשרי לגייס סכום כזה. באחת מפגישותיו הציע לו אחד מידידיו : "הרי אתה מבלה כבר כמה שבועות בניו-יורק, מדוע שלא תיגש אל הרבי מליובאויטש?".
הוא "קנה" את הרעיון ובבואו ל770- – המרכז העולמי של חב"ד – כתב לרבי מכתב ארוך ומפורט על מצבו הדחוק של המוסד העומד, חלילה, לפני סגירה. הוא ציין גם כי חסרים לו לפחות 37,000 דולר כדי לכסות את הגרעון. לבסוף ביקש מהרבי את עצתו וברכתו.
לא עבר זמן רב והמזכיר יצא מחדרו של הרבי ובידו התשובה : "יסע למונטריאול – אזכיר על הציון" (מקום קבורתו של הרבי הקודם). התשובה נחתה עליו כרעם ביום בהיר. הוא בקושי התאקלם בניו-יורק וכעת הוא נדרש לנסוע למקום שלראשונה שמע על שמו. אך חזקה עליו מצות הרבי וכעבור כמה שעות כבר היה בידו כרטיס הטיסה למונטריאול, מקום בו לא הכיר אף אחד.
בדרך עלעל בתיקו ולפתע מצא בין הניירות רשימה מאובקת של חברים שלמדו איתו בישיבה בימי בחרותו ושוהים כיום בחו"ל.
בעוברו על הרשימה נתקל בשמו של ד. כ., אחד מידידיו הטובים ביותר שהקשר עמו נותק לפני שנים רבות והיום הוא גר ב… מונטריאול.
מיד עם רדתו מהמטוס התקשר עם אותו חבר שהתרגש למשמע קולו של ידיד נעוריו. הוא הזמינו, כמובן, לביתו וכעבור שעה קלה נפגשו השניים פנים אל פנים. הם סיפרו איש לרעהו את קורותיהם והתברר כי ד.כ. הנו סופר סת"ם (כותב ספרי-תורה תפילין ומזוזות) ומטופל במשפחה גדולה, בלי עין-הרע, אשר פרנסתו בדוחק. מששמע הלה את מטרת בואו של חבירו הביע את רצונו לסייע ככל אשר יוכל אך מסתבר כי להערכתו הסכום שיצליח לגייס מכל ידידיו אינו מגיע לעשירית מן הדרוש.
לפתע נזכר באחד מנכבדי העיר שבקש לקנות ממנו לפני כשנה ספר תורה על מנת לתרום אותו לבית-הכנסת, אך משום מה לא יצא הדבר לפועל. אולי ממנו תצמח הישועה! הוא מיהר לתתקשר אל אותו יהודי והלה הזמינם שגישה במשרדו לעת ערב, בתום
יום העסקים המפרך. נרגשים ונבוכים הגיעו השניים אל הפגישה. האורח מארץ-ישראל סיפר על מסעו לניו-יורק, לאור מצבו של המוסד, אשר על אף הצלחת הביקור עדיין חסר לו סכום של 37,000 דולר. הוא סיפר על הוראתו ה"מוזרה" של הרבי אשר בעקבותיה הגיע למונטריאול.
משום מה היתה לו תחושה כי דבריו פעלו במיוחד על היהודי הנכבד. ואכן… לא חלפו שניות מעטות והאיש הוציא את פנקס
ההמחאות ורשם מיד שיק אותו הגיש לאורחיו. נשמתם כמעט נעתקה מפיהם ; היתה זו המחאה על סך 37,000 דולר…
"כעת ברורה לי תשובת הרבי", הסביר המארח לבני שיחו הנדהמים. "היום הוא יום הולדתי ה-שלושים ושבע ולמתנת יום הולדת כזו ותשומת לב מיוחדת מהרבי לא ציפיתי… "
