במצוות לימוד התורה יש להבחין בשני היבטים, האחד פשוט וחיצוני יחסית, והשני עמוק ופנימי יותר.
בפשטות, צריך ללמוד תורה כדי להכיר את היהדות וכדי לדעת כיצד ליישמה בחיי המעשה. אי-אפשר להגיע אל היהדות בלי לדעת אותה. התורה היא בבחינת המדריך של היהודי שמתוכו הוא יודע כיצד לחיות, מה לעשות ומה לא לעשות. על כן חייב ללמוד את התורה כדי לדעת כיצד לחיות כיהודי וכיצד לחשוב כיהודי.
אולם ישנו היבט פנימי יותר: לימוד התורה אינו רק בבחינת אמצעי שעל-ידו יודע היהודי כיצד לנהל את חייו. לימוד התורה הוא מצווה בפני-עצמה ומטרה בפני-עצמה. יש מצווה ללמוד תורה, להתייגע על הבנתה ולהעמיק בה, אף אם אין לנושא הנלמד שום משמעות מעשית. אין בכך כדי למעט במאומה מחשיבותו של הלימוד העומד בזכות עצמו.
אחת ממטרותיהן הבסיסיות של המצוות היא יצירת קשר בין האדם לבין הבורא. קשר זה נוצר, באופן כללי, על-ידי כך שהאדם ממלא את רצונו של הבורא ומקיים את ציווייו. אולם כשאדם לומד את התורה, תורת-ה', עוצמת הקשר היא גדולה יותר מזו של המצוות ובזה נעוצה חשיבותו של לימוד התורה.
כאן עלינו לגעת בשאלת מהותה של התורה. מהי, בעצם, התורה? מה נותן לה את קדושתה? מה מייחד אותה לעומת אין-ספור התורות והשיטות הממלאות את חלל עולמנו?
ודאי שיש בתורה חכמה עצומה. מעמקים אינסופיים, עושר בלתי-נתפס, חזון, מערכת מוסרית יחידה במינה ואפשר לציין סגולות נוספות. עובדה היא שדוקא ספר-הספרים היהודי הוא הספר הנמכר ביותר בעולם והוא זכה לתפוצה ולהערצה ששום ספר אחר אפילו לא מתקרב אליהן.
אבל כל אלה הן כבר תוצאות של המהות הפנימית של התורה. הייחוד העיקרי של התורה מתבטא בכך, שהיא תורתו של הבורא, חכמתו הבלתי-מוגבלת של אלוקים. כל תורה ושיטה אחרת, כל ספר ויצירה למעט התורה, הם פרי שכל אנוש, בני-אדם פיתחו ויצרו אותם בשכלם האנושי, לא כן התורה. היא איננה חכמת-אנוש ; היא חכמתו של הבורא. בתורה גילה לנו הקדוש-ברוך-הוא את חכמתו-שלו, את "מחשבותיו" כביכול.
לכן יש בתורה חכמה כה עצומה, לכן היא אינסופית ; לכן היא בלתי-נתפסת בהיקפה ולכן היא התפשטה וזכתה לתפוצה שאין לה אח ורע בעולם. כל זה נובע מכך שהתורה במהותה, היא אלוקית, על-טבעית, תורתו של הבורא.
את חכמתו זו גילה לנו הבורא בעת מעמד הר סיני. במעמד יוצא-דופן וחסר-תקדים זה מסר הקדוש-ברוך-הוא לעמו את התורה שבכתב וכן את פירושה – הלא היא התורה שבעל פה. במשך דורות רבים שיננו היהודים את התורה שבעל-פה במוחם וליבם, ועם ירידת הדורות והתגברות השיכחה – כתבוה; תחילה את המשנה ולאחר מכן את הגמרא.
והיום, כשיהודי יושב ולומד את התורה, הוא לומד את חכמתו ודעתו של הבורא, הוא גם מכניס לקרבו את חכמתו הבלתי-מוגבלת ומתאחד עמה, כך הוא יוצר קשר עצום ונפלא עם הבורא, קשר שאין דומה לו אפילו במצוות האחרות.
משום כך יש ללימוד התורה כשל-עצמו חשיבות עצומה, מעבר להשלכות המעשיות הנובעות ממנו. האם דבר פעוט הוא להתאחד בצורה כה נפלאה עם חכמת הבורא? האם עומדת בפני האדם דרך חלופית לאחדות כה עמוקה עם בורא העולם? עצם ההתאחדות עם חכמת הבורא על-ידי לימוד תורתו הוא דבר חשוב בפני-עצמו.
באמצעות לימוד התורה גם מזין האדם את נשמתו בחכמה האלוקית הטהורה של התורה. הנשמה שבקרבנו זקוקה לדברי-תורה כשם לגופנו זקוק ללחם ומים. מהתורה שואבת הנשמה חיים וכוח, והרגשת העונג וההתעלות המלווה את לימוד התורה. "טעמו וראו"…