סיפר לנו הרב החסיד ר' יהודה קרמר, מנהל ישיבת תומכי תמימים במונטריאול: "לפני שנים רבות קרה הדבר, אך בעיני נראה הדבר כימים אחדים.
"הם נכנסו למשרדי. חזותם הייתה כה מרשימה עד שנחרתה בזיכרוני, ואני רואה אותם לפני כבאותו היום. הבעל לבוש בקפידה, כיאה למעמדו כעורך-דין. קומתו התמירה הוסיפה לרושם הכללי והשוותה למראהו הוד. גם האשה – שהיתה מזכירתו – עשתה את הרושם הראוי. "זהותם היתה ידועה לי, שכן היו מחשובי קהילת 'יאנג-יזראל' שבעירי (אותה קהילה מודרנית, הנחשבת כדתית בין הקהילות המתקדמות), אך מעולם לא נפגשנו. היה ניכר ביותר לעין שהם היו שבורים באותה שעה, קומתם הייתה שפופה מעט, והאור בעיניהם כבה.
"שתקתי- והמתנתי למוצא פיהם. . הם הביטו בי, והדיבור נעתק מפיהם. הפר את השתיקה הבעל, שפתח ואמר: 'כבוד הרב, באנו אל כבודו לבקש את עזרתו בדבר הנוגע לציפור-נפשנו, ובכבודו תולים אנו את תקוותינו.
'זה שנים מספר שאנו נשואים, וב"ה לא חסר לנו מאומה. במקצועי כעורך-דין מצליח אני היטב, ומשכורתי כה גבוהה, שאיני צריך לדאוג כלל לפרנסתי כל משך ימי חיי.
'אשתי עובדת עמי, וגם לה משכורת מכובדת. גם את ביתנו המפואר ריהטנו במיטב הריהוט והשכלול המודרני. בחיים הגשמיים אנו מסודרים היטב, וחיים אנו בשלום ובשלווה. אוכל לסכם במלה אחת – סיים – אנו מאושרים!'.
'אולם דבר אחד מעיב על אושרנו – פתחה האשה לראשונה את פיה ואמרה בקול נרגש – עדיין לא זכינו להיפקד בפרי-בטן. בתחילה לא דאגנו כלל, אך ככל שעבר הזמן, החל החשש מכרסם בליבותינו. בלב מלא ספקות פנינו לרופא המומחה ד"ר ז. שבעירנו. הרופא, לאחר בדיקה קצרה, העיב את פניו, הביט בנו ברחמים, ואמר: לצערי, איני איש-בשורה היום. ממצאי בדיקתי מראים למעלה מכל ספק, שאין לכם כל סיכוי ולו הקלוש ביותר – כל עוד אתם נשואים יחד – ללדת ילדים! שברנו היה גדול. המחשבה על כך שלא אוכל להחזיק תינוק משלי, לגדלו ולחנכו – שברה את ליבי.
'אך לא אמרנו נואש. פנינו למספר רופאים ידועי-שם, ולכולם תשובה אחידה: בעלך אינו יכול להביא ילדים לעולם…' האשה סיימה את סיפורה והחלה למרר בבכי.
"הבעל הביט בי בעיניים דומעות, כאומר 'מה תאמר על כך, כבוד הרב ?'. חלפו כמה דקות של דומייה. 'תקווה אחת נותרה לנו, ובה אנו תולים את כל יהבנו, והיא – הרבי מליובאוויטש!', אמר האיש והמשיך: 'אתה שליחו של הרבי הקדוש מברוקלין, ואנו מרגישים ובטוחים שהרבי, עליו שמענו ניסים ונפלאות כה רבים, הוא שיוכל להושיענו. הרבי הוא תקוותנו, ואליו נושאים אנו את עינינו' – קראו בקול מלא אמונה וביטחון – 'אתה כשליחו, בוודאי תוכל לעזור לנו לקבל את ברכתו', המשיכו השניים במרץ גובר והולך, 'וכמובן לעזור לך כאן בעבודתך', רמזו.
"שניהם נעצו בי את עיניהם, מחכים למוצא פי. הסברתי להם שאני מוכן לעזור להם בשמחה בכל אשר אוכל, ומובן שאיני מצפה מהם לתמורה כל שהיא, כיוון שזהו כל תפקידי. לגבי עצם העניין", אמרתי להם, "לפי דעתי, עליכם לספר את סיפורכם לרבי עצמו. הוא יאמר לכם מה עליכם לעשות, וכמובן יתן את ברכתו הק', לתשועה קרובה. "הסברתי להם כי הדרך הנוחה ביותר היא לנסוע ל770- ולהיכנס ליחידות אל הרבי שליט"א. אמנם – אמרתי – בזמן רגיל הייתם צריכים לחכות זמן רב עד שיגיע תורכם להיכנס אל הקודש פנימה כיוון שהרוצים להיכנס ליחידות רבים הם והתור גדול, אך עלה בדעתי רעיון – הרהרתי בקול – יכולים אתם לנסוע לחג-הפסח הקרב ובא לברוקלין, ולשהות בחצר הרבי בימי החג. לאחר החג, עם נסיעתם של האורחים מכל קצוות תבל לביתם, מקבל הרבי ליחידות את האורחים שבאו לחג, וכך תוכלו להיכנס ולהביע את משאלות-לבבכם לפניו.
"מעודדים ונמרצים יצאו בני-הזוג ממשרדי, ולא שמעתי מהם דבר.
"יום אחד, בשבתי במשרדי, שמעתי ויכוחים קולניים שהתנהלו מאחורי דלתי. כאשר פתחתי את הדלת כדי לברר את מקור הרעש, ראיתי להפתעתי את בני-הזוג מתנצחים ביניהם בקול רם. כשראוני, התביישו מעט, ומייד נרגעו והביעו את רצונם לדבר עימי.
'עשינו כעצתך', פתחו ואמרו, 'הגענו לחצר הרבי בברוקלין כאורחים מן המניין. השיחות של הרבי היו כמובן ביידיש, אך בנשמתנו הרגשנו אושר עצום. התפעלנו מאוד מכל אשר ראינו שם ובכל ליבנו חיכינו לסיום החג, כשיגיע הזמן להיכנס ליחידות עם הרבי.
'החג עבר בעצלתיים, וסבלנותנו כמעט פקעה, אך סוף-סוף עבר הזמן, והנה עמדנו לפני הרבי! הרבי הקשיב לסיפורנו, ואחר אמר: ישנו דוקטור בשם ג. המטפל במקרים שכאלו. הקליניקה שלו ממוקמת כאן בברוקלין. פנו אליו ושאלו בעצתו.
'יצאנו מחדרו של הרבי וכאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבנו. עם שחר הרמנו טלפון לקבוע פגישה עם הרופא, אך לדאבון-ליבנו הודיעה לנו מזכירתו כי הד"ר יצא לחופשה מחוץ לעיר,ויחזור בעוד שבוע! התאכזבנו. בכל ליבנו רצינו להיות אצל הרופא כהוראת הרבי, בו ראינו את פתרון בעייתנו, והנה הרופא איננו.
'אישתי הציעה מיד שישאר בניו-יורק, ונחכה לשובו של הרופא. אולם הבהרתי לה חד-משמעית שעבודה רבה מחכה לי במשרדי ואיני יכול להישאר אפילו יום אחד נוסף. לא ידענו מה לעשות, והרב פ., אותו הכרנו במהלך החג, הציע לנו לשאול את מזכירו האישי של הרבי – הרב חודוקוב – מה דעתו. הרב חודוקוב שמע את דברינו ואמר לנו שדבר כזה יש לשאול את הרבי בעצמו. "כיתבו מכתב לרבי והסבירו את ספקותיכם" – הציע המזכיר.
'עשינו כדבריו, ולא עברה שעה קלה ואנו נקראים בדחיפות אל מזכירות הרבי שם נאמר לנו, כי הרבי אמר שגם בעירנו ישנו ד"ר בשם מ. שאליו נוכל לפנות. הבעל שמח לשמוע כי הישועה יכולה לבוא גם על-ידי הד"ר שבעירם, וכך יוכל להשלים את עבודתו שהחסיר במהלך החג.
'כאן מסרב הד"ר לבדוק אותנו', אמרו בני-הזוג לרב קרמר, 'הוא טוען שהוא מכיר אותנו היטב, ואין סיכוי. אולי ינסה כבודו לדבר עימו' – ניסו בני הזוג לבקש – 'כדי שייאות לקבלנו'.
"הסכמתי מיד", אומר הרב קרמר, "ונסעתי אליו כדי לשכנעו. דבריי כמו נפלו על אוזניים אטומות. הד"ר לא הסכים לקבלם בשום פנים ואופן. כל הבדיקות שנעשו להם בעבר עברו תחת שבט-ביקורתי, וברור לי מעל כל ספק כי אין ביכולתם להביא ילדים לעולם – טען הד"ר והמשיך: איני רואה שום דרך לעזור להם, ומדוע שאקח כספים עבור הבדיקה לשווא? – שאל הרופא.
"הבט, הסברתי לו, אילו אני הייתי פונה אליך – טענותיך מוצדקות. אך אתה זכית והרבי בכבודו ובעצמו שלח אותם אליך, ואינך יכול לדחות על הסף את בקשתו של הרבי.
"הרופא הראה סימנים של קוצר-רוח, באמרו – וכי ברצונו של הרבי שאעשה ניסים? אני איני יודע מה ביכולתי לעזור. כל ידיעותיי מצטמצמות באפשרות עזרה לאלו שמבחינה רפואית אפשר לרפאותם, אך לבני-הזוג הזה, עם כל רצוני לעזור להם – איני יכול.
"לא נשארתי חייב, והשבתי לו שהרבי אינו דורש ממנו לעשות דבר כי-אם לערוך בדיקה, והרופא הסכים. לאחר הבדיקה אמר שוב הרופא: התוצאה שלילית. הבעל אינו יכול להביא ילדים לעולם"!
עברה שנה, והנה בישרוני בני-הזוג המאושרים כי נולד להם בן למזל-טוב, וביקשוני כי אשמש סנדק בבריתו של בנם-בכורם. בדיוק באותו יום פגשתי ברחוב את הרופא וסיפרתי לו את הבשורה המשמחת, שלבני-הזוג נולד בן זכר חי ובריא. הרופא הביט בי במבט לגלגני, ספק את כפיו וקרא: לא ייתכן! אתה בוודאי טועה, הדבר פשוט לא-מציאותי. חייכתי והזמנתי גם אותו לחגיגת הברית. הרופא ניסה לקרוא בעיני אם איני 'עובד' עליו, וכשראה שאני מתכוון למה שאני אומר, אמר – כשהוא מצביע על כף ידו: כשיצמחו לי פה שערות, ייוולד להם ילד!
"שערות לא צמחו לו, אך אני הייתי בבריתו של מנחם-מענדל הקטן…