בן יחיד היה לו למלך, משכיל ומלומד, שהיה חביב עליו כבבת עינו. משבגר החליט המלך לשלוח אותו למרחקים כדי שילמד את אורחות חייהם של העמים והמדינות ברחבי תבל. כך חשב המלך תעלה רמת השכלתו יותר ממה שלמד בארמון המלוכה. לקראת מסעו הארוך העניק לו המלך הון רב ואף צירף אליו שרים ומשרתים שיספקו לו כל צרכיו. בן המלך, שרגיל היה לחיי תפנוקים ומותרות בבית המלוכה, בזבז כסף רב עד שברבות הימים איבד את כל הונו ונאלץ למכור את כל אשר לו. הוא הרחיק בנדודיו עד אשר הגיע למקום אשר בו לא הכירו את המלך, כך שעובדת היותו בן המלך לא עזרה לו להשיג סיוע כל שהוא לקיומו.
יום אחד כשראה ש"כלו כל הקיצין" ועוד מעט לא יהיה לו במה להחיות את נפשו, החליט לעשות צעד אחורה ולחזור למדינת אביו. אלא שאז גילה שבמשך הזמן הארוך שכח לגמרי את שפת המדינה וכשהגיע לאחר טילטולים רבים למדינתו לא הצליח לדבר עם תושבי המקום. כאשר ניסה לרמוז להם שהוא בן המלך צחקו ממנו כולם וחשבוהו לאדם שנטרפה עליו דעתו. היתכן שבן המלך האדיר יתהלך ברחובה של עיר בבגדים קרועים ובבילויי סחבות? כשניסה לחזור ולשכנעם באמיתות דבריו היכו אותו וגרמו לו פצעים וחבורות.
בינתיים התקרב אל חצר בית המלוכה. הוא ניסה לשכנע את השומר בפתח שיכניסו פנימה אך זכה לתגובה נזעמה. ואז ראה לפתע את אביו יוצא לטייל בחצר ארמונו. הוא החל צועק בקול גדול, הוא צעק מעמקי ליבו בתקווה שאביו יזהה את קולו כאומר: "אבא , אבא , הציליני"! ואכן המלך נעצר מיד ואמר למשרתיו: "הלוא זה קול בני האהוב"! הוא ציוה להכניסו לארמון וקיבלו באהבה רבה, בחיבוקים ובנשיקות.
הצעקה הפנימית
משל זה מובא בשם הבעש"ט. הנמשל הוא: בני ישראל נקראים בנים ל"מקום" (להשם). נשמתו של יהודי נשלחת ממקום שבתה, תחת כיסא הכבוד, ויורדת מטה מטה, אל תוך הגוף הגשמי, שם תוסיף ותחכים ע"י קיום המצוות והמעשים הטובים ותגיע לדרגה נעלית יותר מאשר קודם לכן. ברם, קורה שאהבת הגוף ותאוותיו מרחיקות את הנשמה ממקורה ומשכיחות מ"לשונה"את "שפתה" בה הורגלה מלמעלה, וזאת בהתרחקתה מחיי התורה והיהדות. מגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, והנשמה מבקשת לשוב אל אביה – מלך מלכי המלכים.
לצורך זה בא השופר. קולו פשוט ללא גיוון מוסיקלי. קול אחיד, מבלי שינוי קצב וצליל. תקיעת השופר, הניכרת בפשטות ובטיבעיות נשמעת כזעקה. היא מבטאת את רגשות התשובה , צעקה של חרטה על העבר ורצון עצום להתקרב לחזור לימים שעברו ולשמוע בקול האב הגדול.הצעקה הפנימית הזו מגיעה אל אבינו בשמים , והוא בחיבתו אלינו, "לבנו יחידו"משיב אותו תחת כנפי שכינתו.
תקיעה , שברים , תרועה
השופר אם כן מעורר את האדם לתשובה , לתיקון המעשים ולקבלת עול מלכות שמים. התקיעה מבטאת את צעקת ליבו של היהודי ואת כאב נפשו על התרחקותו מאור הקדושה.מנסיון חיינו אנו יכולים להבחין בשני סוגים של צעקות כאב. כאשר הכאב נסבל עדיין, מבטא אותו האדם במילים, דבר המוכיח שהכאב הוא מוגבל ואינו חזק כל כך. אולם, כאשר הכאב הוא עמוק יותר ובלתי נסבל, חש האדם כי אין בכוחן של המילים לבטא את כאבו הגדול והוא צועק ללא מילים: "אוי! ווי"! זוהי התקיעה בשופר – "קול פשוט" – בלי מילים ובלי מנגינה כתקיעת החצוצרות. הצער הוא על ריחוקו במשך השנה החולפת. הכאב הממלא את כל ישותו פורץ החוצה דרך תקיעת השופר. כאשר הכאב גובר עוד יותר, הרי הוא מתבטא ב"שברים", המתוארים בתלמוד כ"גניחות" קטועות. כשהמצב מידרדר, אין האדם מסוגל אפילו לגנוח, כאבו מתבטא ב"תרועות"השופר, הנשמעות כ"יללות".
הכתרת המלך
זוהי עבודת התשובה של ראש השנה – הצעקה הפנימית ממעמקי הלב היהודי תוך קבלת עול מלכות שמים. היא המכשירה את האדם לקראת המשימה העיקרית של יום זה – הכתרת הקב"ה למלך על העולם, כפי שאנו מרבים לבקש בתפילות ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". כאשר עם ישראל עומד בראש השנה ומתבטל אל הקב"ה, מקבל מחדש את עול מלכותו, ומכתירו למלך על ישראל ועל העולם, מתעורר אצל הקב"ה הרצון למלוכה.
וככל שההתבטלות והשיעבוד יהיו מתוך רגשות כנים ופנימיים, כך יגדל רצונו של הקב"ה, ואז אף מלכותו תתבטא בהענקת כל הברכות המוזכרות בפרשיות השבוע האחרונות, ובכתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.