ב"ה ימי הסליחות תשי"ט
ברוקלין, נ.י.
ד"ר… D.C., M.N.C.A.
פילדלפיה
שלום וברכה:
הנני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-21 באוגוסט, בו אתה כותב אודות דרך החיים שבנך […] בחר לעצמו לאחרונה, לאחר שנהיה יותר דתי ושומר מצוות, ומקדיש זמן ללימוד התורה, וכו', דברים שכולם לכאורה מילאו אותך בחרדה, כפי שמשפט הפתיחה שלך מביע זאת: "לאן הבנים שלנו הולכים?"
מכיוון שהמקצוע שלך קשור למדע הרפואה, ובמיוחד לכירופרקטיקה, ענף שמדגיש עוד יותר מהענפים האחרים את החשיבות של מערכת העצבים לתפקוד נכון של כל הגוף, וללא ספק גם עם ההדגשה על הצורך בתפקוד של העצבים ללא לחץ חיצוני – הדבר מיקל עלי להסביר את עמדתי בנוגע לשאלה שעולה במכתבך.
עמדתי מבוססת על הסמכות של קדמונינו החכמים, אשר השקפותיהם הנוגעות לנושא הנידון כאן זכו להכרה גדלה והולכת אפילו על ידי מדע הרפואה המודרני – שרפואת הגוף, שלא לדבר על רפואת הנפש, או, אם להשתמש בביטוי מודרני, "שלוות הנפש", מותנית בביטחון פנימי והיעדרם של לחצים נפשיים (הייתי אומר, רוחניים), כיוון שכל לחץ כזה מביא לאי-סדר בתפקוד הנורמלי והנכון של מערכת העצבים, ובכך משפיע במוקדם או במאוחר על התפקוד הנכון של הגוף. במלים אחרות, הגורם החשוב ביותר לשמחתו של אדם הוא לא כל-כך החיצוניות של הדברים כשלעצמם, אלא שהאדם ירגיש חופשי לנהל את חייו בהתאם ליכולות, לאמונות ולתשוקות הרוחניות הפנימיות שלו.
לפני שנים לא רבות, "שלוות נפש" התחייבה בצורות שונות מהשגת מטרות מסוימות: לאלה שנוטים לחומרניות פירושה היה צבירת עושר, דבר שהם הרגישו שייתן להם ביטחון; אחרים חיפשו ביטחון בהתקדמות מדעית, כשהם מחשיבים את המדע המודרני בתור התרופה לכול המחלות של האדם; והיו אחרים שחיפשו ביטחון בכך שזיהו את עצמם עם תנועה מסוימת או אידיאולוגיה מסוימת, כמו סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, וכו'. ולבסוף, ישנם כאלה שיכולים למצוא ביטחון רק בדת ובאמונה.
עם זאת, בשנים האחרונות, ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, הוכח באופן ברור שעושר אינו מציע שום ביטחון, משום שראינו איך משפחות ש"מבוטחות" מבחינה כלכלית התרוששו בן-לילה. אכזבות דומות הוכיחו משטרים פוליטיים ותנועות סוציאליות ו"איזמים" מכל הסוגים. כתוצאה מכך, תחושה מהממת של חוסר ביטחון השתרשה בקרב נוער שגדל ובקרב מתבגרים חושבים, והיא משתקפת בטלטלה שלהם מקיצוניות אחת אל האחרת, בהפרעות רגשיות ונפשיות, בעבריינות נוער ומרדנות, וכו', תופעות שהתפשטו באופן מדאיג בשנים האחרונות, כפי שידוע למקצוע הרפואה טוב יותר מאשר לאנשים פשוטים.
לפיכך, בחברה ובסביבה בעלת ההפרעות הנוכחיות, זה יותר חיוני מאשר אי-פעם שהדור הצעיר ירגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו. בסיס איתן זה ניתן לספק רק על ידי אמונה ודת. כתוצאה מכך, כאשר הילד של מישהו מצא למרבה המזל את הביטחון הזה, צריך להחשיב זאת לברכה הגדולה ביותר של הקב"ה. שכן, זה רחוק מלהיות גורם מפריע לשמחה שלהם; זהו הגורם, בה"א הידיעה, האחד והיחיד שיבטיח את השמחה האמיתית שלהם. מיותר לציין שאסור לעשות שום דבר כדי לסכן גורם זה, אפילו לא על ידי צורה כלשהי של לחץ, דבר שיכול רק להביא להפרעה, לעיוות ולתוצאות בלתי נמנעות.
אם זה מזיק להפעיל לחץ נגד כל גורם רוחני, על אחת כמה וכמה שכך הוא ביחס לאמונה, משום שהמהות של האמונה שלנו היא לקבל את הקב"ה ואת הציוויים שלו בתור תחום שנמצא מעל ומעבר לתפיסתו של האדם. שכן, מצד אחד להכריז על אמונה בקב"ה ובכוח וסמכות אלוקיים, ומצד שני להציב את הציוויים שלו תחת הבדיקה המדוקדקת של השכל האנושי של האדם עצמו, תוך שהוא בוחר בזהירות רק את מה שנראה לו "הגיוני" – זו סתירה בין מושגים, משום שלא חשוב כמה חכם הוא האדם, השכל שלו מוגבל ומצומצם ואי אפשר להשתמש בו בתור קנה-מידה בתחום של האין-סוף. לפיכך יהיה זה ממש לא הגיוני ובלתי מוצדק לנסות סוג כלשהו של לחץ על מנת להשפיע על מישהו אחר נגד האמונות והפקודות הדתיות שלו.
אני לא מכיר את בנך באופן אישי, אבל היתה לי הזדמנות לפגוש את כלתך כמה פעמים כאשר היא היתה תלמידה ב'בית יעקב'. מכיוון שהיא בחרה את בנך בתור השותף שלה לחיים, אני יכול להניח בביטחון שהכשרונות והנטיות הטבעיות של בנך תואמים לשלה. לפיכך אני מברך אותך ואת רעייתך על כך שנתברכתם בבן ובכלה כל כך נהדרים. אני משוכנע בהחלט שאם הם ילכו בדרך החיים שאתה מתאר, הם יהיו שמחים יותר ויותר, ולך ולרעייתך תהיה מהם נחת גדלה והולכת, משום שבניתוח הסופי, שמחתם של הילדים היא הנחת האמיתית של ההורים.
לפני סיום, ארשה לעצמי להתייחס להערה שלך לקראת סיום מכתבך אודות השמירה מפני הזנחה של הגוף הגשמי. ידוע ומפורסם שדווקא הדת היהודית איננה מזניחה את הגוף הגשמי; להיפך, היא מחשיבה זאת לדבר בעל חשיבות עליונה, וזהו בעצם היסוד להלכה היהודית שבמקום שישנה סכנה כלשהי לחיים או לאיבר, כל ההלכות האחרות, אפילו אלה שקשורות לשבת, יום כיפור וכו', נדחות. עם זאת, אני כן חולק על הנקודה של "כפילות" שמתייחסת אל הגשמיות והרוחניות כאל שתי יישויות נפרדות. להיפך, המהות של המונותיאיזם היהודי היא שישנה אחדות בכל מקום, וגם הגוף והנשמה מהווים יישות אחת, כאשר כל אחד מהם משלים את השני בהרמוניה מושלמת, כך שכל הפרדה בין השניים היא כפויה ולא טבעית.
דבר זה צריך לספק גם את ההסבר שלי לשאלה שלך, האם כוונתו של הבורא היתה שהדת תישאר לנצח… האם נצטרך לרכוב על גמלים כאשר אחרים יטוסו באוויר, ובכך לעצור את שעון הקידמה?
מי שמאמין בבורא, אמונה כמשמעה, ולא בתור תחושה מופשטת, או שלאחר שהבורא ברא את העולם הוא פרש לרקיע השביעי ואינו מתעניין עוד כלל במעשי ידיו; אלא שהוא בורא ומדריך באופן מתמיד את הגורל של העולם, ובשל כך כל אחד ואחד בפרט – דבר שלמעשה הוא הבסיס לרוב הדתות המאמינות באלוקים – חייב גם להכיר בכך ששום קידמה אנושית, מדעית או אחרת, אינה אפשרית ללא הידיעה והרצון של אלוקים, ושגם קידמה כזאת איננה פטורה מתחום השיפוט שלו. ומכאן שאת כל הקידמה חייבים לנצל למען התועלת האמיתית של העולם, ושל המין האנושי בפרט. אבל לאדם יש חופש בחירה והוא יכול להשתמש בקידמה כזאת לטוב או לרע. בכל אופן, אם להשתמש במשל שלך, בוודאי העובדה שאדם יכול לטוס באוויר איננה מחייבת שכל אדם יהיה טייס או מהנדס מטוסים, ופירושה הוא רק שבימינו יש לאדם שירותים גדולים יותר כדי להגיע אל הטוב האמיתי והסופי, דבר שאפילו הקידמה המודרנית צריכה לשרת אותו. אין סכנה גדולה יותר למין האנושי מאשר להפריד את הקידמה הטכנולוגית והמדעית מהמוסריות וההומניטריות האמיתיות, שמבוססות על סמכות אלוקית, כפי שלמרבה הצער העמוק שלנו הוכח על ידי מה-שמכונה האומות הכי מתקדמות בעולם (מבחינה מדעית), אשר הקידמה המדעית והטכנולוגית שלהם התאימה רק לנבזיות שלהן.
כמובן, הרבה יותר ניתן לומר על הנושא הנידון בהתכתבות שלנו, אבל אני בטוח שהבהרתי לך את עמדתי, ועבור אדם בעל עמדה כשלך זה יהיה מספק. אני משוכנע בהחלט שהנתיב שבנך בחר בו, שכפי שמובן מאליו מתוך מכתבך, הוא בהרמוניה מושלמת עם זה של אשתו, הוא הנתיב שמבטיח את השמחה האמיתית שלהם, ואני מקווה ומתפלל שאתה ורעייתך תיתנו להם את כל העידוד בכיוון זה.
באיחולים לבביים לשנה החדשה,
ובברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
