בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

תשובה של אנוסים

רעד חלף בגוו של הכומר ושיניו החלו נוקשות. פניו החליפו גוונים חליפות • הוא ניסה לומר משהו, אך קולו לא נשמע לו • "המלים שאמרת היו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אלה לא מלים יהודיות?" שאל השר • עתה החל הכומר לרעוד ממש

"מים", ביקש החולה בקול חלוש. הרופאים, שכבר היו לאחר ייאוש, הביטו בתדהמה בנס שהתרחש לעד עיניהם. אך לפני דקות אחדות היה על סף המוות. הכומר כבר אמר עימו את הוידוי. ופתאום – הטבה בלתי צפויה כזאת.

צוות הרופאים מיהר להגיש לו טיפול. שעות ארוכות לא משו ממיטתו. אכן, ניכרו בו סימנים ברורים של התאוששות. לעת-ערב קבעו הרופאים, כי המשבר חלף. לא נשקפת עוד סכנה לחייו.

שבועות אחדים עוד היה חלש ורופאיו לא התירו לו לשוב לפעילות. אך כעבור תקופה מסויימת שב לאיתנו לגמרי, ואותות מחלתו לא ניכרו בו עוד.

באגולו היה שמו. הוא היה אישיות מפורסמת בכל מדינת ספרד. ידוע היה ביושרו, ועוד יותר בחוכמתו הרבה. מקורב היה לחצר המלוכה, והמלך אהב להיוועץ בו בשאלות שונות.

עד מהרה נעשה מבכירי שריו של המלך ומיועציו הראשיים. פעולותיו המוצלחות תרמו לא במעט להתפתחות חיי הכלכלה במדינה. בתחום זה היה ממש אשף, והשיג הישגים מופלאים. המלך, מצידו, הכיר לו טובה והרעיף עליו מכל טוב.

על פרט אחד בחייו הצליח באגולו לשמור מכל משמר. הכול דיברו על חוכמתו, רבים הכירוהו, אך איש לא ידע מאומה על …יהדותו.

באגולו היה מן האנוסים הספרדים. יהודים שהמירו את דתם למראית עין, ובהיחבא שמרו על מצוות-ה'.

למען האמת, לא היה לו הרבה מה להסתיר בעובדת היותו יהודי. בעבר עוד היה לו זמן פנוי לעסוק במצוות ולהרהר ביהדותו. עתה, כשעלה לגדולה, הוקדש כל זמנו לעבודתו בחצר המלך. הוא לא מצא עוד זמן לתפילה, ללימוד תורה, לקיום מצוות. מיהדותו נשארה לו רק האמונה שבלב. עמוק בתוך-תוכו נשאר בן נאמן לעמו ולאלוקיו.

מפעם לפעם, כשהיה שרוי לבדו, היתה נפלטת מפיו אנחה כבדה על שהתרחק מיהדותו. כמה חסרה היתה לו השבת היהודית, כמה התגעגע לחגים, למצוות. אך עומס העבודה היה מדחיק את כאב-נפשו.

כך התנהלו חייו עד שנפל למשכב. מיטב רופאי המלך טיפלו בו. התרופות היקרות ביותר ניתנו לו אך מאום לא הועיל. האיש הלך ודעך, והרופאים נאלצו לקבוע כי אין עוד כל תקווה.

ופתאום בא הנס, והוא הבריא באורח מופלא. חלפו הימים, ופרשת המחלה כמעט נשכחה מלב הבריות. רק הוא עצמו זכר היטב את אשר אירע. הוא ידע דברים שהרופאים המומחים לא יכלו לדעת.

 

יום אחד זימן אליו את הכומר לשיחה בארבע-עיניים. "אני זוכר כל מה שאמרת עמי בשעת הוידוי", אמר לו, כשהוא בוחן היטב את הבעת פניו של בן-שיחו, "אך בסוף, אחרי כל התפילות, אמרת כמה מלים שאותן לא הבנתי. המלים הללו עדיין חרותות בזכרוני, אך איני מבין את
משמעותן".

רעד חלף בגוו של הכומר ושיניו החלו נוקשות. פניו החליפו גוונים חליפות. הוא ניסה לומר משהו, אך קולו לא נשמע לו. השר ראה היטב את התרגשותו, וניסה לעזור לו: "המלים שאמרת היו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אלה לא מלים יהודיות?". עתה החל הכומר לרעוד ממש.

"כך?", אמר באגולו, "אם-כן, יהודי אתה"… כל מענה לא בא. הכומר עמד בראש מורכן, נבוך ומבולבל.

"אל תפחד", ניסה השר להרגיעו, "לא אלשין עליך. רק הבטח לי בהן-צדקך שאתה מקבל עליך את דת ישו בלב שלם ולא תוסיף עוד לעסוק בהטפת יהדות".

 

"אני מעדיף למות כיהודי", קרא הכומר בשטף. עתה שבה אליו השלווה. המלים זרמו מפיו
במהירות. "די לי בחיים הכפולים. הגיע רגע האמת. אני מוכן למות כיהודי".

"אחי,", קרא השר בחום וחיבק את הכומר באהבה, "בן עמי אתה, גם אני יהודי כמוך. עתה ידעתי, כי אכן דבק אתה באמונתך-אמונתי,".

סודם המשותף קירבם זה לזה. הם סיפרו איש לרעהו על חייהם. הכומר סיפר, שבחר בתפקידו למען מטרה אחת : לקרוא "שמע ישראל" באוזני יהודים אנוסים הנוטים למות, כדי שיוציאו את נשמתם בטהרה.

בשלב זה סיפר לו השר, כי בשעת המשבר, כשעמד על סף המוות, ביקש לקרוא לפחות את "שמע ישראל", ואולם התפילה נשתכחה ממנו. ופתאום חדרו המלים הקדושות לאוזניו. כמו משב רוח רענן אפף את כולו ונפח בו חיים חדשים.

הוא שקע בשינה וחלם חלום. איש זקן נגלה אליו. "סבך אני", אמר לו, וקולו רך ונעים, "אתה תבריא ממחלתך ותחיה. אך זאת בתנאי אחד: שתחזור לחיק היהדות. צא מן הארץ הזאת ועלה לארץ-ישראל. ובצאתך, תעלה עמך את עצמות אביך ותביאם לקבר ישראל".

השניים החלו לטכס עצות איך לצאת מן הארץ. הם החליטו, שהשר יאמר למלך, שבשעת מחלתו האנושה נדר לעלות לארץ-הקודש. המלך, שלא היה יכול לסרב לבקשה זו, סייע לו לבצע את תכניתו. ה'כומר', מצידו, הוציא את עצמות האב שנקברו בחצר הכנסייה שהיתה בהשגחתו, וכך יצאו השניים מספרד.

אחרי דרך נדודים הגיעו שני בעלי התשובה לעיר-הקודש צפת. שם התמסרו לתורה ולעבודת-ה', ובבוא יומם נפטרו כצדיקים גמורים.

מערכת האתר

השאירו תגובה