ב"ה ט"ז סיון, תשמ"ו
ברוקלין, נ.י.
מר חיים אביעזר זליג ווק
303 קרעסט וויו דרייוו
פאלם ספרינגס, קליפורניה 92264
שלום וברכה:
הריני לאשר את קבלת מכתבך מיום ד' לפרשת נשא (18 ביוני, 1986).
אפתח בנושא הקטע הפותח של מכתבך, ייתן השם שכל אחד ואחד מאיתנו, בתוך כלל ישראל, ינצל במידה מלאה את ההשראה שנובעת מזמן מתן תורתנו שאותו חגגנו זה עתה. במיוחד משום שמתן תורה הוא מאורע יום-יומי וחוויה יום-יומית, כפי שאנחנו מסיימים את ברכת התורה שאנחנו אומרים בכל יום בבוקר, כהכנה לכל היום הבא, בלשון הווה: "נותן התורה" – כפי שמוסבר ומודגש על ידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך. וכך, אנחנו מחדשים בכל יום את ההתחייבות שלנו כלפי התורה, כמו ביום שבו היא ניתנה לראשונה. והתורה עצמה מדגישה: "גדול לימוד שמביא לידי מעשה".
עתה, ביחס למצב החמור ביותר והמכאיב ביותר בארץ ישראל, היינו ביחס לפירוד ולסכסוך בין הדתיים ומה-שמכונה החילונים, שבקשר לזה אתה מציע שזוהי הזדמנות עבור ליובאוויטש לצאת בפומבי בעניין זה, וכו'.
כפי שאתה בוודאי יודע מהחוגים שבהם אתה מנצל את השפעתך באמצעות הכתיבה שלך, אני נחשב לאישיות בלתי רצויה במגוון של חוגים, הן דתיים והן חילוניים. למרות זאת, נושא אהבת ישראל הוא אחד הנושאים שבהם ליובאוויטש פעילה באופן מיוחד. ממש לאחרונה, ובמיוחד בקשר לחג מתן-תורה, חידשתי את בקשתי לאהבת ישראל על יסוד הכלל הגדול בתורה, ובהתאם לרעיון של הבעש"ט על אהבת ישראל – לכל היהודים בלי יוצא מן הכלל.
התגובה – במיוחד בקרב הקיצונים, אליהם אתה מתייחס במכתבך, היתה התקפה אדירה עלי אישית על כך שהעזתי להטיף לדבר כזה, מאחר שלפי ההשקפות שלהם, צריך להיות בדיוק להיפך. ואף על פי שציינתי במפורש שזאת לא השקפתי האישית, אלא מצוה יסודית של התורה, וציינתי במיוחד לפרק ל"ב של ספר התניא, ואפילו למשה רבינו – שום דבר לא הועיל להפיג את הזעם.
כמובן, אני רגיל לתגובות כאלה ואני לא נרתע מפניהן, אבל זה רק בא להראות עד כמה כל בקשה שלי מועדת להיות לא מועילה, בייחוד באותם חוגים שצריכים במיוחד לשים לב אליה.
אנחנו יכולים רק לקוות ולהתפלל, ואכן, הננו בטוחים שמכיוון ש"התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", המאמצים הבלתי נלאים שלנו להפיץ שלום והרמוניה על ידי התורה, תורת חיים ותורת אמת, בסופו של דבר יניבו פירות במידה המלאה ביותר – "ודבר ה' יקום לעד".
בכבוד ובברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]