איסור אכילת חרקים והזהירות מהם התחיל במתן-התורה ודנו בו בכל דור עד ימינו, כמוכח במשנה, בתלמוד, בפוסקים ובספרות במשך כל הדורות.
כיום, שיטות הגידול המסחריות בחלקות-ענק והאחסון בכמויות גדולות יצרו תנאים אידאליים להתרבות החרקים. ההדברה ברעלים הועילה חלקית (וגידלה זנים העמידים לה, או שגרמה להתרבותם של חרקים אויבים). כיום, שממעטים בה ועוסקים בהדברה ביולוגית ובגידול אורגני, החרקים מתרבים יותר מבכל זמן (ראוי לזכור שגם חרקים מתים אסורים באכילה).
הרשויות מסתגלות למציאות. למשל, התקן הישראלי לתמרים (ת"י 1251) מתיר הימצאותם של שישה חרקים למדגם של 60 תמרים, והתקן לתאנים (ת"י 1312) מתיר 10% תאנים נגועות בחבילה.
שיעור הנגיעות הגבוה ביותר נמצא אשתקד בתאנים (25-30 אחוז), לאחר-מכן המשמש (7-8 אחוז) והתמר (2-4 אחוז). בפירות הנמכרים בתפזורת, אחוזי הנגיעות גבוהים יותר מאלו שנמצאו בפירות הארוזים בשקיות. ככל שתנאי האחסון גרועים יותר, התרבות החרקים מתעצמת.
יש חרקים היורדים בשטיפה. על-כן מומלץ מאוד לשטוף את הפירות היבשים במים חמים. בייחוד יש להקפיד בצימוקים על שטיפה במים חמים והפרדתם זה מזה.
את התמר והמשמש אפשר לבדוק בקלות על-ידי פתיחת כל פרי לאורכו, והתבוננות אם יש חרקים בתוכו. בתמר לח יש פחות חרקים.
בתאנים המצב קשה, וככלל, עדיף להימנע מאכילתן. מי שמכיר את הרימה שבתאנה (זחל לבן-שקוף בעל ראש שחור, הדומה מאוד ל'שערות' של התאנה), יפתח כל פרי לאורך ולרוחב, יהפוך את הקליפה כלפי פנים ויחפשנה היטב בין ה'שערות', כדי לוודא שאין רימות – ורק אז יאכל.
