בכל שנה ושנה, נוהג היה החסיד הישיש ר' זלמן לספר בליל חג הפורים את הסיפור שלהלן:
מוטל'ה היה ילד כשנחטף עם קבוצה מחבריו על-ידי פלוגות חוטפי הילדים של הצאר ניקולאי הראשון, לשירות בצבא הרוסי. בבת-אחת נגדעו חיים מאושרים של ילד יהודי, שנקרע מחיק משפחתו החם ונשלח למחנה צבאי בערבות סיביר המושלגות.
ברגע האחרון עוד הספיקה אימו האומללה לתחוב בידיו שקית קטיפה קטנה ובה זוג תפילין וסידור. "הבטח לי להישאר נאמן ליהדותך. גם אם יציעו לך את כל הטוב שבעולם וגם אם, חלילה, יענו אותך עינויים קשים, הישאר יהודי", מיררה בבכי האם, בטרם נתלשה בגסות מבנה-יקירה.
מוטל'ה הבטיח.
מוטל'ה היה ילד פיקח ומבריק. מפקדו הצבאי הישיר הבחין בכך מן ההתחלה. מסיבה זו נטה לו חסד יותר מלשאר הילדים, אבל עד מהרה התברר למפקד כי הילד החביב עליו הוא גם
האגוז הקשה ביותר לפיצוח. בעוד חבריו התערו אט-אט בסביבתם החדשה, נותר מוט'לה דבק ביהדותו. לא פעם ולא פעמיים נאלץ לשלם על כך מחיר כבד – חיצי לעג ובוז שהופנו לעברו, בטן ריקה ורעבה וכיוצא באלה.
מבחינה צבאית מילא מוטל'ה את כל המשימות שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר, אלא שמפקדו לא הסתפק בכך. הוא ידע כי המטרה לא תושלם אם מוטל'ה יחזיק בדבקותו ביהדותו.
"אינני מבין מדוע מתעקש אתה להיות כבול וחסום כל ימי חייך", היה אומר לו בכל הזדמנות אפשרית, "הרי אני ואתה יודעים שבעזרת הכישרונות שלך תוכל לעלות בדרגות הקצונה ורק השמים יהיו הגבול. אם רק תעשה את הצעד הנכון"…
חלפה כמעט שנה ומוטל'ה עדיין נשאר נאמן ליהדותו. המפקד, שאהבו אהבת-אמת, הפקיד בידיו סמכויות רבות. כל פעם שהיה צריך לשלוח מישהו אל העיר הסמוכה, כדי למלא שליחות
אחראית, היה מטיל את השליחות על מוטל'ה.
יום אחד החליט המפקד לשנות גישה. הוא זימן את מוטל'ה לשיחה אישית ארוכה ונוקבת, שבה ניסה בפעם האחרונה לשכנעו לוותר על יהדותו. כשנוכח, כצפוי, כי כל דבריו נופלים
על אוזניים ערלות, שינה את טון דיבורו. "לא אניח לך להיקבר כל חייך בעולמך החשוך. אם אינך מסוגל לגייס בכוחות עצמך את התבונה הדרושה לקבלת ההחלטה הנכונה, אעשה זאת
אני במקומך", אמר.
עיניו של מוטל'ה נפערו בתדהמה. המפקד נראה החלטי ואפילו כועס. "לא אשחק איתך עוד משחקים", הודיע. "בזאת אני קוצב לך פרק-זמן נוסף ואחרון לשקול את הדברים ולהגיע
לבחירה הנכונה. אם תעשה כן – ייטב. אם לא, אמצא את הדרך לכפות זאת עליך".
כעבור יומיים נשלח מוטל'ה לעיר הקרובה לבצע שליחות מסויימת. כדרכו קפץ גם הפעם לביקור בזק בבית-הכנסת המקומי. בבית-הכנסת נודע לו כי בעוד שלושה ימים יחול חג
הפורים. הידיעה הזאת ריגשה אותו מאוד. לא היה קץ לאושרו כאשר הצליח להשיג מאחד המתפללים חומש זעיר ובו מגילת-אסתר.
למחרת הועבר מוט'לה לפלוגה אחרת. הוא הניח כי זה צעד ראשון באמצעי הלחץ והכפייה שנוקט כנגדו מפקדו. כאן, בפלוגה החדשה, איש אינו מכירו, ושוב לא ייהנה מיחס מיוחד.
הוא לא ידע כי צעד זה היה חלק מתכנית מקיפה שרקם מפקדו עם מפקד הפלוגה החדשה. זה האחרון סיפר לחברו על הצלחתו לשכנע קבוצת נערים יהודים מפלוגתו להמיר את דתם. טקס ההמרה היה עתיד להתקיים למחרת, בהשתתפות כומר פרובוסלבי וצמרת הפיקוד של המחנה.
"שלח את החניך העקשן שלך אליי", יעץ לו החבר, "וכשיראה את חבריו היהודים פוסעים אל האור בשמחה ובחיוך, תישבר רוחו וילך בעקבותיהם".
מוטל'ה לא המתין עד שיכיר היכרות עמוקה את חבריו החדשים. עם רדת הערב כינס את קבוצת היהודים שבהם, וסיפר להם כי הלילה הוא פורים. הוא הוציא מכיסו את החומש הזעיר, דפדף לסופו, והחל לקרוא את המגילה במנגינה קרובה לזו שזכר מן השנה שעברה.
כשסיים, נותרה קבוצת הנערים שהקיפה אותו דוממת ושקועה בהרהורים. חלפו רגעים ארוכים עד שאחד החברים הפר את השתיקה ובכך פתח סכר של זיכרונות נוגים גם אצל חבריו. בזה אחר זה סיפרו הנערים בהתרגשות על פורים בבית הוריהם. השיחה נמשכה עמוק אל תוך הלילה.
רגע לפני שעלו הנערים על יצועיהם נתקבלה ההחלטה: טקס ההמרה שנועד למחרת – בטל ומבוטל. לפחות מבחינתם.
"ואני", היה ר' זלמן מסיים בכל שנה ושנה, בליל חג הפורים, את סיפורו, "אני הייתי אחד מאותה חבורה. היינו נערים צעירים שעמדו על סף התהום וניצלו מנפילה בזכות אותו מוטל'ה, הוא מרדכי היהודי שלנו, אשר נשלח על-ידי ההשגחה העליונה, כדי לחולל לנו את נס הפורים הפרטי שלנו".
