בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

מושיע אלמוני

לפתע, בעודו מותח את גופו לקראת זינוק מהרכבת, שתי ידיים איתנות אחזו בו מאחור. "הנטרפה עליך דעתך?! להיכן אתה רוצה לברוח?

מיד לאחר נישואיו, בשנת תרפ"ו, נשלח החסיד ר' שמחה גורודצקי על-ידי הרבי הקודם מחב"ד להתגורר בסמרקנד ולפעול לחיזוק החיים היהודיים במקום. עם בואו לעיר יסד בה 'חדר' לימוד תורה לילדים ולנערים, שמיום ליום גדל והתפתח, עד שבשלב מסויים למדו בו כאלף ילדים ובני-נוער.

ואולם באותה מידה שהצליח ה'חדר', כך גברה הסכנה שריחפה מעל ראש מייסדו. שלטונות הנ-ק-וו-ד שמו את עיניהם עליו ורק בנס נחלץ מידיהם פעם אחר פעם. בכלל, הניסים היו חלק בלתי-נפרד מחייו. בכל ליבו האמין כי זכות מילוי השליחות שהטיל עליו הרבי היא שעמדה לו בכל צעד מצעדיו.

כשנה לאחר בואו לסמרקנד התדפקו על דלת ביתו שוטרים אוזבקים שבאו לעוצרו. בידיהם החזיקו את תיקו האישי, שנשלח אליהם מן המטה המרכזי של הנ-ק-וו-ד. לתיק צורף פתק: "שמחה גורודצקי, מארגן 'בוגוסלבסקי שקאלע'", כלומר, בתי-ספר ללימודי דת.

השוטרים האוזבקים ידעו אך בקושי קרוא וכתוב ברוסית, ור' שמחה החליט לנצל זאת. "נראה שחלה כאן טעות, משום ששמי איננו בוגוסלבסקי", אמר להם בהיתממות. השוטרים
התבלבלו לרגע. הם החליטו לחזור למטה המשטרה כדי לבדוק את הטעות.

קודם שעזבו את ביתו דרשו ממנו השוטרים להתחייב כי לא יעזוב את ביתו עד שובם. כעבור דקות אחדות כבר היה בדרכו אל הלא-נודע. ר' שמחה החל במסע של בריחה ונדודים.

הוא התגלגל בבוכרה, במלחובקה, במוסקווה, ושוב חזר לסמרקנד. הפעם לאזור החדש של העיר. הוא השתלב בעבודה באחד הקולחוזים בפאתי העיר והצליח לשכנע את חבריו היהודים שלא לעבוד בשבת. משנודע הדבר לשלטונות, נעצר והובא לחקירה, ורק בדרך נס יצא ממנה בשלום.

כך חלפו עוד כמה שנים. בשנת תרצ"ג גילתה קבוצה מקרב יהודי בוכרה נתיב בריחה אל מחוץ לגבולות המדינה. הנתיב עבר דרך איראן ואפגניסטאן ומשם לארץ-ישראל. כשהרכבת הייתה מגיעה לעיירה מערר שליד איראן, נאלצה להאט את נסיעתה עקב עלייה קשה. הנמלטים היו קופצים מהרכבת, משם הבריחו את הגבול בעזרת מבריחים 'משומנים', ועל-גבי חמורים.

לא-אחת אירע שהמבריחים נתפסו. החיילים המקומיים נהגו ליטול מהם את כל רכושם, אך אפשרו להם להמשיך בדרכם. זאת, אך ורק אם היו הנתפסים מיוצאי בוכרה. את היהודים האשכנזים היו אוסרים ומעמידים למשפט.

יום אחד גמלה בליבו של ר' שמחה החלטה לנסות את מזלו בדרך זו. עמו עלו לרכבת יהודים נוספים שהתכוונו להבריח את הגבול באותה צורה.

כשהתקרבה הרכבת לנקודה המיוחלת התקרב אל הדלת והתכונן לקפיצה. הוא הביט ימינה ושמאלה, וכשנוכח כי אין איש לידו, אחז בידיות הדלת ומתח את גופו לקראת זינוק.

שתי ידיים איתנות אחזו בו מאחור. "הנטרפה עליך דעתך?! להיכן אתה רוצה לברוח! חזור למקומך!", קרא אליו האיש. בשנייה הראשונה היה בהלם. הוא לא הצליח להוציא הגה מפיו ואף לא העז להפנות את ראשו לאחור. בין כה וכה עברה הרכבת את נקודת הזינוק, ולאחר ששבה וצברה תאוצה, נאלץ לוותר על רעיון הקפיצה ממנה.

בלב כבד ותוהה המשיך לתחנה הסופית, שם ירד, ממתין בקוצר-רוח ליום המחרת, כדי לחזור אל התכנית המקורית.

למחרת אכן קפץ כמתוכנן ופגש שם את האדם שהיה אמור לקבל את פניו ביום האתמול ולהבריחו את הגבול. "היכן היית אתמול?! כל מי שבאו איתך ברכבת וקפצו ממנה בזמן, כבר עברו את הגבול בשלום ורק אתה נותרת לבדך", תהה לעברו. צער עמוק אפף את ר' שמחה למשמע הדברים.

"אין דבר", הרגיעו האיש, "אף פעם לא מאוחר". הוא הצביע לעבר אחד החדרים בתחנת הרכבת ויעץ לר' שמחה להמתין שם עד רדת החשכה. אז יעבירהו את הגבול.

ר' שמחה התכוון לעשות כעצת המבריח, אלא שבדיוק אז ניגש אליו חייל שעמד כל אותה עת בתחנה ועקב אחר הנעשה. בפנים חתומות וכמעט בלחישה אמר לו: "אל תאמין למילה אחת של האיש הזה. הוא אינו אלא סוכן נ-ק-וו-ד. עלה מיד לרכבת ונוס על נפשך קודם שיהיה מאוחר מדיי".

אף-על-פי שמעולם לא ראהו קודם ואף שלא חשף לפניו את זהותו, הצליח החייל האלמוני לקנות את אמונו של ר' שמחה. הוא עלה לרכבת הראשונה שהגיעה לתחנה ועזב את המקום.

כעבור ימים אחדים נודע לר' שמחה כי ה'מבריח' אכן קיבל את פני חבריו לאחר שקפצו מן הרכבת, והוביל את כולם היישר לידי השלטונות. אילו שעה לעצתו, היה סופו כשל כל
האחרים ואף גרוע מהם, שהרי נחשב "פושע מועד".

מי היה האיש שאחז בו בעת שעמד לקפוץ בפעם הראשונה ומיהו החייל שלחש על אוזנו את דברי האזהרה בפעם השנייה? – שאלות אלו ואחרות נותרו בליבו של ר' שמחה כחידה סתומה עד יום מותו.

מערכת האתר

השאירו תגובה