זה היה בשעת לילה מאוחרת של אחד מימי ניסן בשנת תרנ"ז. על דלת ביתו של ר' לייבל כהן, מגבאי 'כולל מינסק' בירושלים, התדפק איש הדואר ובידו מברק בהול. נוסח המברק היה קצר, כדרכם של מברקים: "הרבו תפילה על העלם אליהו- ברוך בן מושקה".
מה אירע לו לאותו עלם – לא נודע. את זהותו אפשר היה רק לנחש, על-פי זהות שולח המברק, ר' ברוך זלידוביץ ממינסק. ר' ברוך שימש נשיא 'כולל מינסק', ומכיוון שבן בשם ברוך לא יכול היה להיות לו, היה אפשר להניח כי מדובר באחד מקרוביו או מקורביו.
באותן שנים התקיימו בני היישוב הישן בירושלים בזכות נדיבות-ליבם של יהודים עשירים מחו"ל. אלה ראו לעצמם זכות וכבוד להחזיק את לומדי התורה בארץ-ישראל. הכספים נאספו וחולקו על-פי זיקה קהילתית. אלה ה'כוללים': 'כולל גליציה', 'כולל חב"ד', 'כולל וואהלין', 'כולל מינסק' וכיוצא בזה.
ר' לייב כהן מיהר אל בית ידידו, ר' נפתלי פרוש. בתוך שעה קלה ארגנו השניים מניין של אנשי צורה, שפנו לעבר הכותל המערבי. כשהגיעו לשם הייתה השעה קרובה לחצות הלילה. שעה ארוכה העתירו המתפללים תחינה למען אותו אליהו-ברוך בן מושקה, בלא שיידעו מה טיבה של צרתו.
ימים אחדים אחר-כך התבשר ר' לייב כהן במברק נוסף כי התפילה התקבלה והגזירה התבטלה. ועדיין לא נודע מה אירע לו לאותו אליהו-ברוך ומאיזו צרה נחלץ.
כעבור שבוע ימים הגיע מכתב ארוך מגבאי הכולל במינסק, הגאון ר' נפתלי משכיל- לאיתן, שסיפר את כל דבר המעשה:
הצעיר אליהו-ברוך הוא בנו יחידו של ר' הירשל זלידוביץ, בן משפחתו של ר' ברוך זלידוביץ, וגביר נכבד בזכות עצמו. לפני כמה חודשים נפטר ר' הירשל בחטף מדלקת ריאות והותיר אחריו בן שזכה פתאום בירושה נכבדה.
הכסף הרב שהותיר האב סיחרר את ראשו של העלם הצעיר. במהירות החל לפרוק מעליו עול תורה ויראת-שמים. לא הועילו כל תחנוניה של האם האלמנה. כמוכה סנוורים, הפנה לה בנה יחידה עורף. עזב את הבית לטובת אחת הדירות שירש, התחבר עם נוער השוליים בעיר ולא חדל להתהולל.
לאחרונה הגיעו מים עד נפש, כאשר החל הבן לחלל שבת בפרהסיה ולהתנהג כגוי לכל דבר. בצר לה פנתה האם המסכנה לבן-משפחתה, נשיא 'כולל מינסק', כדי שיפעיל את קשריו עם בני ירושלים. "אולי תפילה חמה ליד שריד בית-תפארתנו תשיב לי את בני", התייפחה.
ואמנם, בלילה שבו נשלח המברק לביתו של גבאי הכולל בירושלים, התחולל המהפך. באישון ליל שמעה לפתע האלמנה נקישות על חלון הבית. בתחילה התעלמה מהן, בחושבה כי זוהי הרוח, אך כששבו הנקישות ונשנו, ניגשה אל החלון. כשהסיטה את הווילון, נדהמה לגלות מולה את בנה.
"אנא, אמא, קבלי אותי, אנא", התחנן הבן הצעיר, שלא העז להציג את רגליו על מפתן הבית. האם המשתאה רצה אל הדלת ופתחה אותה לרווחה לקראת בנה. אליהו- ברוך הנרגש נפל בזרועות אמו ובכה כתינוק. רק כעבור שעה נרגע מבכיו וסיפר את סיפורו.
התברר כי כל אותו יום הרבה להתהולל עם חבריו. עם רדת הערב נפל שדוד על מיטתו ונרדם, אך לא לשעה ארוכה. לפתע הופיעה מולו דמותו של אביו, ר' הירשל, שקרא אליו בקול מתחנן: "אליהו-ברוך, חזור בך! חזור בך!".
אליהו-ברוך התעורר משנתו בבעתה, אך עד מהרה גברה עליו עייפותו והוא שב ונרדם. אביו הופיע פעם שנייה בחלום. "אליהו-ברוך", קרא, "עזוב את דרכיך הרעות ושוב לביתך ולעמך!".
הפעם התעורר לפסק-זמן ארוך יותר, אך לבסוף שב לעצום את עיניו.
בפעם השלישית היה אביו תקיף במיוחד: "אליהו-ברוך, קום! הנח את מעשיך הנלוזים. קום ועזוב הכול. אם לא תעשה כן, רע ומר יהיה סופך. ראה הזהרתיך!".
הפעם התעורר אליהו-ברוך סופית. הוא השליך עליו את מעילו ורץ כל עוד רוחו בו לבית אימו.
חזרתו של אליהו-ברוך לחיק אימו ועמו הייתה לשיחת מינסק כולה. הכול ייחסו את המהפך הפתאומי למברק ששוגר באותו יום לירושלים. "אין זאת אלא שתפילתם של בני ירושלים הרקיעה שחקים ופתחה שערי תשובה", אמרו תושבי מינסק.
עוד באותו יום ערכו התושבים מגבית מיוחדת לטובת אחיהם שבירושלים. משפחת זלידוביץ לבדה תרמה ארבעת-אלפים רובל כסף. בסכום שנאסף ונשלח לירושלים נרכשה חלקת אדמה גדולה, בין שכונת 'כנסת ישראל ב' לבין רחוב בצלאל. על חלקה זו הוקמו 'בתי מינסק', שנקראו בתחילה 'שכונת בית הלוי', על-שם בני משפחת זלידוביץ הלוויים. במקצת השטח זרעו גבאי ה'כולל' חיטה למצה שמורה. באחת מפינות החלקה הקימו טחנת קמח (של ר' מוטל מילנר), ובפינה אחרת נבנתה מאפיית המצות של ר' חיים-ישראל הלפרין, הלוא היא מאפיית הלפרין המפורסמת.
(על-פי 'אנשים של צורה' מאת ש"ז זוננפלד)