לאחר שנים של עבודת פרך יוצא עם עבדים מוכה וחבול למסע אל הארץ המובטחת. הדרך במדבר הגדול קשה ומסוכנת. תושבי המדבר, נחש שרף ועקרב, מאיימים עליהם, אך הקב"ה שולח את ענני הכבוד וארון ה' המשמידים את המזיקים בדרך נס.
מאין להם מזון ומים באמצע המדבר? גם כאן זכו לנסי ה': בארה של מרים שמש להם כמקור מים ונלווה אליהם כל ימי המסע. ה"מן" – לחם מן השמים – ירד יום-יום. אך כל זאת עדיין כאין וכאפס לעומת הנס הגדול במלחמה עם המצרים ובקריעת הים. קריעת ים-סוף היוותה את אחד הנסים הגדולים בחיי האומה היהודית, וכבר רווח הביטוי: "קשה כקריעת ים-סוף".
נמצא אפוא שיוצאי מצרים לא היו צריכים להאמין בגדולת ה', הם ראו בעיניהם את הניסים הגדולים כל יום, מבוקר עד ערב.
ולפתע, כשסוף-סוף הם עומדים בשערי ארץ ישראל, מקום אשר ייעד להם הקב"ה כנחלת עולם, נרתעים הם לאחור. הם שומעים את דיווחה של ה"יחידה הנבחרת", ראשי השבטים שנשלחו לתור את הארץ, וליבם נמס בקרבם. לפתע מתעוררים ספקות באשר ליכולתם לנצח את העמים היושבים בה.
אך מה עם כל הניסים שעשה להם ה' עד כה? האם לא יוכלו לנצח בעזרת ה' את עמי כנען כמו שניצחו אימפריה גדולה כמצרים והרי ב"שירת-הים", לאחר קריעת ים-סוף, אמרו כולם: "נמוגו כל יושבי כנען", פחד שהותיר את רישומו ארבעים שנה מאוחר יותר (כפי שאנו קוראים בהפטרת השבוע אודות המרגלים שנשלחו ע"י יהושע ליריחו ושמעו שם כי עדיין מפחדים מעם ישראל). אם-כן כיצד זה פחדו המרגלים, והעם, ממלחמה עם מלכי כנען?
השקפת המרגלים: טבע ולמעלה מטבע
תורת החסידות מסבירה את התנהגותם של המרגלים ואנשי דור המדבר באופן אחר לגמרי:
בהיותם במדבר לא נזקקו בני-ישראל לדאוג לצרכיהם הגשמיים. הכל ניתן להם על מגש של כסף : מזון בצורת "מן" ומים מבאר מרים. במדרש אף מסופר כי בגדיהם חיו גדלים יחד איתם, למן הלידה ועד זיקנה ושיבה, ולגיהוץ דאגו ענני הכבוד. כל ענינם של ישראל התמקד בלימוד התורה שזה עתה ניתנה להם בהר סיני ; הם היו יושבים עם משה ואהרן ושבעים הזקנים ולומדים את הלכות התורה ופרטיהן.
לפתע התברר להם שעוד מעט הם עומדים להכנס לארץ. שם יצטרכו לעבוד את האדמה והיה עליהם להתחיל לדאוג לעצמם. הם החלו לחשוש מהכניסה לארץ.
"ארץ אוכלת יושביה" – ריבוי הענינים הגשמיים עלול ל"נגוס" בזמן המוקדש להתעסקות הרוחנית. מבחינתם הרי זו ירידה ממדרגתם הקודמת. עד עתה היו עדים לנסים גדולים, ואילו ברגע שיכנסו לארץ יתחיל הכל להתנהל "בדרך הטבע". ישתנה המצב.
רצון ה' / לא להרתע מהעולם
לפי זה יש בסיס לטענה "כי חזק הוא ממנו". בדרך הטבע אין סיכוי לבני-ישראל לנצח את ילידי הענק.
במילים אחרות : אם הקב"ה רוצה שסדר העולם יהיה על-פי טבע, מה מקום יש לנסים שהם היפך ושינוי הטבע?
לאמיתו של דבר טעות היתה בידם: רצונו של הקב"ה הוא, שאת הטבע עצמו יעשו בני ישראל כלי לקדושה. כלשון המדרש : "נתאוה
הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אין להתרשם ולהרתע מן העולם, שהרי למרות הכל, ה' תמיד עם בני-ישראל ונותן להם כוחות לפעול בטבע עצמו, בהצלחה שלמעלה מן הטבע. כפי שהדברים באים לידי ביטוי בתשובת יהושע וכלב: "אנ) חפץ בנו ה"' – אם נסתכל מצד רצונו הפנימי של הקב"ה, אזי – "ה' איתנו אל תיראום".
כאשר שהו במדבר היו בני-ישראל בדרגה שלמעלה מן הטבע, אך היה זה רק כ"הכנה" לדרגה הנעלית יותר : הפיכת ה"טבע" – ארץ ישראל, ל"למעלה מן הטבע" – דירה ומשכן לקב"ה, קיום המצוות דוקא בגדרי הטבע
גם בחיינו היום-יומיים נוכל למצוא זמנים שהם בבחינת "תקופת המדבר", בהם אנו משקיעים את עצמנו בעניני הקודש, בתפילה ובלימוד תורה ומשתדלים לנער את עצמנו ממגע עם עניני העולם. יחד עם זאת, בשאר חלקי היום, אנו מתפנים לעבודה בעניני החול, כל אחד בתחומו שלו.
לעיתים עלולה להתגנב המחשבה : מילא בעת התפילה, כל הזמן כולו מוקדש לה', אך את עניני החול… איך אפשר להקדיש?
יתירה מזו ; רוב היום עמוס בענינים גשמיים עד כדי כך שהם מפריעים לחלק הרוחני שבו, בבחינת "ארץ אוכלת יושביה". עד כדי כך, שגם בתפילה רצות במוח מחשבות זרות על נהול העסק ועניני הפרנסה. לכאורה אין שני הדברים יכולים להסתדר אחד עם השני, ואולי עדיף להתעסק רק בעניני הרוח וכך לא יפריעו הענינים הגשמיים?
התשובה לכך טמונה בלקח הנלמד מחטא המרגלים : קיום התורה והמצוות חייב לבוא לידי ביצוע בגדרי הטבע, בחיים החומריים. כאשר הולכים בשליחותו של הבורא אזי ניתנים הכוחות לאחד את ה"טבע" – עניני החול – עם הדרגות הרוחניות ש"מעל הטבע", ובכך לקיים – בשלימות – את רצונו של הקב"ה בעולמו.