והעיקר – שמהחרדה של תקיעת שופר באים לחרדה שלעתיד לבוא – דמכיון ש"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו", אזי תהיה חרדה גדולה שתפעל "לבוא בנקרות הצורים וסעיפי הסלעים מפני פחד ה' ומהדר גאונו"…
ומכיון שאין מעכב בידו – הרי תכף ומיד "יתקע בשופר גדול", ובדרך ממילא בטלה השאלה "עד מתי", מכיון ש"לא עכבן המקום כהרף עין", הינו, ש"הרף עין" מתקיימת הבקשה "תקע בשופר גדול לחרותנו", חרות וגאולה האמיתית והשלמה.
(משיחת ר"ח אלול ה'תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 305)