נוהג היה הצדיק רבי דובער מליובאוויטש, האדמו"ר השני בשושלת חב"ד, לנסוע לעיתים ממקום מושבו ליעדים שונים, כדי לעשות בהם פעולות נחוצות. פעמים שמטרת נסיעתו הייתה גלויה, ואז היה מופיע בצורתו ובדמותו המוכרות לכול. פעמים שנסע למטרות שהשתיקה יפה להן, או-אז היה לובש הופעה של סוחר.
פעם אחת, כאשר יצא רבי דובער בלוויית שמשו (שאף הוא נראה כסוחר), לאחת מנסיעותיו העלומות, הגיעו לעיר אחת, למטרה חשובה. לעת ערב, לאחר שהוכתרה המשימה בהצלחה, פנו לעיירה יהודית סמוכה כדי לעשות את הלילה באכסניה המקומית.
בעל האכסניה, יהודי פשוט וטוב-לב, שירת את אורחיו במסירות, כפי שנהג בכל האורחים. אולם כעבור שעה קלה חש בעל האכסניה כי רבי דובער – שאותו לא הכיר ומעולם לא פגש – אינו ככל הסוחרים. תווי פניו של הרבי, וכמוהם הליכותיו, עוררו את תשומת-ליבו של האיש, שניחן בטביעת-עין טובה.
מזוויות עיניו עקב אחר הרבי. הביט בו בשעה שהתפלל ערבית, התבונן בדרך שנטל את ידיו לסעודה ובירך על הפת. מרגע לרגע התחזקה השערתו כי מאחורי תלבושת הסוחר מסתתר איש צדיק.
בלילה שיתף את אשתו במחשבותיו לגבי האורח. לפתע נקוו דמעות בעיני האישה. "מה לך כי תבכי, הלוא זכות גדולה היא לנו לארח במשכננו איש קדוש?!", תמה הבעל.
"כלום לא תבין?", תלתה בו אשתו מבט אומלל, "חמש-עשרה שנים אנו נשואים ועדיין לא זכינו בילדים. והנה אומר אתה כי כאן בביתנו נמצא צדיק, ואיך לא אבכה?! הבה נבקש ממנו כי יתפלל למעננו כדי שניפקד בזרע".
קיבל האיש את עצת רעייתו, אך שקע בהרהורים כיצד יעז לפנות לאורח ולבקש ממנו ברכה. לבסוף נמנו וגמרו כי למחרת בבוקר, בטרם יעזוב הצדיק המתחפש לסוחר את האכסניה, יפנו אליו בבקשה כי יאצל להם ברכה.
בבוקר עמד הרבי להתפלל שחרית. כל אותה שעה עקבו אחריו בעל האכסניה ואשתו. תפילת הרבי נמשכה כמה שעות, ולשניים לא נותר עוד שום ספק כי אכן צדיק וקדוש מתארח באכסנייתם.
כשחלץ הרבי את תפיליו ניגשו אליו השניים ברטט ושטחו לפניו את מצוקתם. רבי דובער נתן בהם מבט שכולו תמיהה כאומר – מה לסוחר מן השורה ולברכות לילדים.
"עליכם להתפלל אל ה' יתברך שהוא מקור הברכות. ואם בכל-זאת מבקשים אתם מליץ-יושר, פנו לצדיק אמיתי ולא לסוחר פשוט כמוני", ענה להם. תשובת הרבי לא הניחה את דעת השניים ואלה לא הרפו. אך על-אף כל ההפצרות, נמנע הרבי מלברכם.
בינתיים פרשו הרבי ושמשו לסעודת שחרית, ולאחריה התכוונו לחזור לליובאוויטש, שממנה יצאו למסעם.
"החמצה תהיה נוראה אם יחמוק הצדיק מביתנו ולא יברכנו", אמרה האישה לבעלה בשיברון-לב.
"משום-מה, דווקא סירובו לברכנו מחזק בליבי את התחושה כי איש צדיק הוא", הוסיף הבעל על דברי אשתו. בדקות הבאות שקל בעל האכסניה את צעדיו. "ראה תראי כי יברכנו האיש", לחש לבסוף לאשתו ולא פירש.
לאחר שעה קלה אספו הרבי ושמשו את מעט מיטלטליהם וביקשו לצאת מהמקום. מה רבה הייתה הפתעתם כשגילו כי דלת האכסניה נעולה במנעול ובריח. מיהר השמש להזעיק את בעל האכסניה, בסוברו כי אך בטעות ננעלה הדלת. תדהמתו גברה כשהובהר לו כי אין כאן שום טעות. "לא אניח לכם לצאת מכאן עד אשר נזכה לברכה לפרי-בטן!", אמר בעל האכסניה בהתרגשות.
הביט השמש במבוכה ברבי דובער ושתק. הרבי לא נראה נרגש במיוחד. פניו הקרינו שלווה ורוגע. כשבת-שחוק על שפתיו פנה אל בעל האכסניה ורעייתו ואמר להם: "רואה אני עליכם כי מחמת הטורח והעמל עדיין לא סעדתם היום פת שחרית. טלו אפוא את ידיכם ושבו לסעודה. הגמרא אומרת כי פת שחרית מבטלת חוליים. עשו כך ובעזרת ה' יסתלקו מעליכם כל מחלה וכל מונע ומעכב ותזכו לבן זכר".
עיניהם של בעל האכסניה ואשתו נצצו. הם קיבלו את הדברים בפשטות גמורה ולרגע אחד לא פקפקו בדברי האורח. במילים נרגשות הודה האיש לרבי דובער ומיהר לפתוח לפניו את דלת האכסניה.
פחות משנה חלפה. בינתיים נודעה לבעלי האכסניה זהותו של האורח. יום אחד הגיעה הבשורה אל רבי דובער, כי ברכתו התקיימה בכפליים וכי לבעלי האכסניה נולדו שני בנים תאומים. גם הפעם לא ניכרו עליו כל סימני התפעלות. באותה בת-שחוק שבירך את השניים בבן זכר הגיב ואמר: "נראה כי אכלו מנה יתרה של פת שחרית"…
כעבור רגע הוסיף: "בירכתי אותם בבן, ואמנם בנם האחד יגדל מאחיו ויהיה תלמיד-חכם וחסיד".
חלפו שנים. רבי דובער הסתלק לעולמו (בט' בכסלו, שהוא גם יום-הולדתו) ועל כיסאו עלה חתנו אדמו"ר רבי מנחם-מענדל (ה'צמח צדק'). בכור התאומים של בעל האכסניה ואשתו, אברך צעיר ותלמיד-חכם, הסתפח לחצרו והיה לאחד מחסידיו הנאמנים.
התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות |