באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם.
ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך.
"בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.
למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.
לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה.
הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל.
לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.
בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן.
התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו".
ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים.
ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.
לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות".
עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה.
יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.
התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה.
עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.
השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית".
ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב.
דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה.
ר' זלמן שולח חופשי לביתו.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
