בחודש זה יש לנו שני תאריכים היסטוריים, שאפילו שבוע לא מבדיל ביניהם, אולם משמעותם המהותית וההיסטורית שונה בתכלית. י"ב תמוז הוא יום שמחה וגאולה ואילו י"ז בתמוז מסמל תאריך טראגי של חורבן ופורענות.
בי"ב תמוז תרפ"ז שוחרר הרבי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק (זצ"ל) מהכלא של המשטר הסובייטי, לאחר שנגזר עליו קודם לכן עונש מות (ר"ל) על פעילותו לקיום והחזקת היהדות ברחבי הממלכה הרוסית הגדולה. יום זה הוא יום שמחה ופורקן, שנחוג ברוב פאר בכל העולם החסידי בפרט ובעולם היהודי בכלל, כשחסידי חב"ד הם חוד המחץ של החג הזה, המסמל תחייה יהודית בתנאים קשים ביותר.
לעומת זאת מסמל י"ז בתמוז התחלה של שרשרת עגומה שסופה פורענות וחורבן. ביום זה, שנקבע לדורות כ"צום הרביעי", החלה ההידרדרות שסופה חורבן בית המקדש, הראשון והשני. בט’ באב. ביום זה נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, הוכנס צלם בהיכל, שרף אפוסטומוס את התורה ונפרצה חומת ירושלים.
הדברים הללו לא ארעו ביום אחד או בשנה אחת, כמובן, אך השפעתם המצטברת הפכה את התאריך הזה לטראגי ביותר בתולדות ישראל. ביום זה מתחילים שלושת השבועות של האבלות, ימי "בין המצרים", ששיאם הוא בט’ באב, יום השואה והחורבן של בית תפארתנו.
סמיכותם של שני הימים הללו מלמדת אותנו, כי ההיסטוריה היהודית, על העליות והמורדות שבה. מונהגת על ידי ההשגחה הפרטית וכי הקב"ה מקדים רפואה למכה ואינו נוטש את עמו גם בתקופות הקשות ביותר של תולדותיה. על הכתוב "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו’ ", אומרים חכמינו ז"ל, כי הכוונה שהקב"ה מעמיד בכל דור פרנס המושיע את ישראל ומציל אותו מידי הקמים עליו. קודם היו אלה הנביאים, אחר כך חשמונאי ובניו, אחר כך חכמי הדורות, שהרבי מליובאוויטש היה אחד מהם. הללו עמדו ועומדים בפרץ ואינם נותנים לעם לשקוע ביוון ההתבוללות והניוון האלילי,בארצות הגויים.
הבה נקווה כי יתקיים בנו היעוד הנבואי וימי האכל הללו, "בין המצרים", המתחילים בי"ז בתמוז ונמשכים עד ט’ באב, ייהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה והרי נאמר:כל מי שמתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בבניה,כך באחרית הימים,יהיו ימי האבל הללו כמו יום י"ב בתמוז,שהוא יום שמחה וגאולה על שחרור הרבי ממעצרו וניצחון הרעיון החסידי במדינה שחרתה על דגלה את הכפירה-ברית המועצות.