בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

גנבי המיים

הנער שגילה את גונבי המים בירושלים הנצורה

 

לקראת סוף תמוז  היה החום בירושלים כמעט בלתי נסבל, תוצאותיו של המצור הרומי הממושך הורגשו עתה על כל צעד ושעל. מחסור חמור הורגש כמזון והכמויות המצומצמות של דברי מאכל שנותרו עדיין, נמכרו כשוק במחירים מפולפלים. גם בתחום המים לא היה המצב טוב יותר. רק בור אחד נותר בעיר הנצורה והמים נחלקו במשורה. במנות קטנות. שלא הספיקו לרוות את הצימאון בימי הקיץ הלוהטים. האויב הרומי חתך זה מזמן את קווי האספקה של המעיינות שסיפקו מים מחצן לעיר. והאנשים פחדו, שהעיר לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב והיא תיפול לידי הרומיים שיכלו את זעמם בבית המקדש.

בשעת אחר-הצהרים מוקדמת זו היו רחובות העיר ריקים מאדם. פה ושם נשמע קול חלוש של אומרים תהילים. אך החום הכבד. שכבש את העיר. החניק כל פעילות .

בחור צעיר הופיע כשהוא עושה את דרכו ברחובותיה השוממים של העיר. שמו היה בנימין. הוא היה המבוגר במשפחה של 8 ילדים ונראה היה כי התרגל לא מעט לתנאי רעב  ששררו בירושלים. לפני המצור הוא היה בחור עליז בשנות העשרה שלו. תמיד מוכן למתיחה ומעשה קונדס. אולם עתה הוא רזה מאד. פניו נראות עייפות וגופו לאה מהרעב הכבד. "כמה זמן יוכלו האנשים להחזיק מעמד בצורה כזו?" – חשב בנימין שעה שטיפס על גבעה. שממנה נשקפו חומות העיר. רעד פתאומי אחז בבנימין. בחשבו על הגורל, שיהיה צפוי לתושבים מידי הרומאים. שעה שיצליחו לפורר את החומות ולכבוש את העיר.

הוא התיישב לנוח בפינה מוצלת וכבר עמד לחטוף תנומה קלה, כאשר לפתע קלטו אוזניו קול שיחה של שני אנשים.

– "המקום הזה הוא שומם לחלוטין, כך שאנו יכולים לדבר כאן באין מפריע". "הצדק עמך. ובכן אתה יודע יפה כמוני, כי ככל שהמצור ימשך. כך ילך ויגדל המחסור במים. לדעתי יתחיל דבר זה להיות מורגש כבר תוך יום או יומיים. אם אנחנו ניקח לעצמנו את מעט המים שנותרו, הרי שלפחות לשנינו יש סיכויים להישאר בחיים".

"אתה צודק עוכרן. אין כל טעם למות מצמא דווקא לפני נפילת העיר. הרי ברגע שהרומאים יכנסו. נוכל להציע להם את שרותינו. אולם זה עניין לאחר מכן. עתה שומה עלינו לתכנן תכנית. כיצד לגנוב את מלאי המים".

"דומני שזה יהיה קשה למדי. נבל ידידי. רבי אליעזר בא כל-בוקר בשעה 6 אל הבור. כדי לחלק את מנת המים לכל משפחה. במשך היום מסתובבים אנשים רבים באזור ההוא. כך שלא נראה ל' מתי שנוכל לעשות את הדבר..

– אם כן. נעשה זאת בלילה. חה חה חה. הם חושבים שכל האזרחים מהימנים ונאמנים לאידיאלים הגדולים. כאשר יגלו כי טעו. יהיה זה מאוחר מדי".

"אתה צודק. אבל. אף אחר לא יחשוד בנו. שלקחנו את המים. אחרי הכול תרמנו להגנת העיר לא פחות מכל אחר וגם מתנות רבות חילקנו לעניים".

"ובכן. עוכרן, כחצות הלילה. אני אביא מיכל גדול. שבו נוכל לשאוב ולקחת את המים. מוטב שנאחסן אותו בבית שלי. שהוא קרוב יותר אל הבור. יש לי במרתף בור-סתר שבו נוכל להחזיק את המים ואיש לא יגלה דבר. אפילו אם יערכו חיפוש בבית. תנעל אפוא סנדלים בעלי סוליות כר. כי נצטרך להשתדל לא להקים רעש, שעה שאנו שואבים את המים".

"אל תדאג נבל. אני יודע כיצד מלאכה זו נעשית. שום רחש לא יישמע..

בנימין בקושי התאפק. שלא לפקוע בצעקות, שעה שהאזין. בנשימה עצורה לדברי שני האנשים. הוא נשאר במקום הסתר שלו שעה ארוכה אחרי שהם הלכו. מפחד שמא יחזור אחד מהם ויגלה אותו.

"נבל ועוכרן. שני המנוולים הללו" – חשב בנימין בזעם – "כולם משוכנעים כי הם אנשים ישרים והגונים איש לא יאמין לי. אם אני אאשים אותם בכך שהם גנבו את המים. הם יגידו שזה שוב אתת המתיחות שלי. אולם מנוי וגמור עמי לא לתת להם לבצע את זממם ולגנוב את מימיהם של בני העיר".

בנימין ישב וחשב על תכנית, כיצר לקדם את הרעה. לבסוף עלה כדעתו רעיון והוא רץ הביתה. כשעיניו נוצצות משמחה: הוא. בנימין, יסכל את המזימה ויהי מה.

הוא רץ הביתה ועד מהרה מצא את מה שהיה נחוץ לו. כדי לבצע את תכניתו.

ברדת החשכה, כאשר כולם הלכו להתפלל ערבית, הוא חמק מהבית ומאוחר יותר כאשר חזר. ניכרו אותות של שביעות רצון על פניו היגעים. הוא הלך לישון בהרגשה, כי הוא עשה את המוטל עליו.

בבקר קם בנימין ויצא לרחוב. עד מהרה נשמעו קולות צעקה והעיר הייתה כמרקחה. "גנבו את המים גנבו את המים כלילה" – צעקו האנשים שהתרוצצו אנה ואנה. "כיצד נוכל להחזיק מעמד בלי מים?" – ייבבו האנשים, שלא ידעו לשית עצה כנפשם. נוכח מכה זו שהונחתה עליהם.

ליד בית הכנסת התאסף המון גדול. שהאזין לדברי רבי אליעזר. אשר סיפר כיצד הלך בבקר מוקדם. כמנהגו, אל הבאר. כדי לחלק לכל משפחה את מנת המים היומית שלה וכיצד. כאשר הוריד את הדלי. ראה כי אין בבור אף טיפת מים.

האנשים המיואשים החלו להביט איש אל רעהו בחשד נלוז. רבי אליעזר כמובן, היה נעלה מכל חשש, אולם מי זה עשה את מעשה הנבלה וכיצד יוכלו לגלות אותו?

היו אנשים שפרצו בבכי. אחרים אמרו. שיהיה עדיף להיכנע. מאשר למות בצמא. אחרים אמרו שהם יתאבדו ולא יחכו עד שימותו בצמא. הם פנו אל רבי אליעזר ובקשו אותו שייעץ להם מה לעשות.

"שמעו היטב ואני אגיד לכם מה לעשות" – אמר הרבי. בין האנשים הושלך הס ובנימין בחן פרצופיהם של עוכרן ונבל, שהגיעו זה עתה למקום. הם נראו מזועזעים. ממש כמו כל אחד אחר.

"הרמאים הללו – חשב בנימין – הס היו מוכנים לתת לכל העיר למות בצמא. כדי להציל את חייהם הם. נראה עתה תכניתו של מי תצליח".

ורבי אליעזר אמר להמון. כשהוא מדבר מתון: "הבה לא ניתן לבהלה להשתלט עלינו. מי שלקת את המים ודאי שומר אותם במקום סתר, כך שאם נצליח למצוא את הגנבים, נוכל עדיין לגלות את המים. האם אתם מוכנים לעשות מה שאני אומר לכם, כדי לנסות לגלות את הגנבים ?"

רחש של הסכמה עבר בקהל. כולם הבטיחו את הסכמתם וחיכו כדי לשמוע את דברי הרבי. הוא הביט בהם ארוכות וביקש, שכל אחד יישאר במקומו. מי שינסה להתחמק. יעורר חשד מידי. ורבי אליעזר המשיך : היו אלה הידיים של מישהו, שבצעו פשע זה. לכן אני אבדוק תחילה את הידיים של כולם, כרי לגלות מי עשה את המעשה שלא יעשה".

עתה עמדו כל האנשים לפניו כשורה ולפי בקשתו הושיט כל אחד מהם את ידיו קדימה. רבי אליעזר ניגש והחל בוחן את הידיים: "לא אשם" – אמר אחרי שבחן זוג ידיים והלך הלאה. לבסוף הוא הגיע אל נבל ועוכרן. שעמדו אחר ליד השני. הם נרעדו כאשר הרבי הביט על הידיים שלהם. כולם שתקו וחיכו שרבי אליעזר ימשיך הלאה. אולם להפתעת כולם הוא לא זז. נטל את ידיהם בידיו וקרא : "הידיים האלה אשמות אלה הם הידיים שגנבו את המים"!!!

"מה זה ? כיצד אתה מעיז להאשים אותנו בפשע שכזה ?" – צווח עוכרן כשהוא נרגש ועצבני.

"כל אחד כאן יודע. כי אנחנו אנשים ישרים ומעולם לא עשינו דבר שכזה" – הצהיר נבל.

"אתה מנסה את כוחך בכשפים. כרי להטיל את האשמה על שני אנשים חפים מפשע" – המשיך נבל לטעון בלהט. אולם פניו החוורות ותנועותיו העצבניות עמדו בסתירה בולטת לדבריו.

"אין כאן כישופים כלל וכלל – השיב רבי אליעזר – "אתם ניסיתם לרחוץ את כתמי הצבע מידיכם, אולם ללא הצלחה. ראו נא. כתמי צבע כאלה יש גם על הידיים שלי. ומלבד זאת. הרי ריח של צבע נוסף מהבגדים שלכם – אותו צבע. שהבור כולו היה צבוע בו. כל מי ששאב מים מהבור היה מוכרח להתלכלך בצבע זה. תודו על האמת עכשיו?"

עוכרן ונבל נוכחו לדעת. כי שוב לא יהיה טעם להכחיש את האמת שנתגלתה לעיני כל. האנשים הממורמרים ניסו להתנפל עליהם. ואלמלא רבי אליעזר שהציל אותם. ודאי שהיו הורגים אותם במקום. לבסוף קרא נבל בחוצפה אופיינית: יתכן שאנחנו לקחנו את המים. אולם לעולם לא נגיד לכם אפוא שמנו אותם.

"זאת לא בעיה" – השיב רבי אליעזר – "בנימין יראה לנו היכן אחסנתם את המים".

עתה הוסגו כל המבטים אל בנימין הצעיר. ורבי אליעזר גילה את הסוד באמרו. כי בנימין הוא גיבור היום ולו צריכים להודות כולם על סיכול מזימתם של גונבי המים.

רבי אליעזר סיפר לכל הנוכחים. כיצר שמע בנימין את דברי השנים. כאשר תכננו לגנוב את המים וכיצד דאג לכך. שיהיו הוכחות בלתי מעורערות למעשה הפשע שלהם: הוא הגה את הרעיון לצבוע את הבור ואת השרשרת אשר הדלי קשור בה. בצבע שחור.

"בנימין בא אלי מיד אחרי שגיליתי כי הבור ריק ואין בו מים. הוא היה זה שהציע לי לבדוק את הידיים בנוכחות כולם. כדי להוכיח את אשמת עוכרן ונבל. מי היה חושב, כי לעת כזאת, כאשר אנחנו נתונים במצור, יהיו אנשים מוכנים למעשה בגידה שכזה?" – הציג רבי אליעזר את השאלה בצורה דרמטית.

כשהוא נישא על התהלכות ההמון, הוביל בנימין את האנשים לביתו של נבל. שם נתגלה הבור הסודי חיש מהר ורבי אליעזר החרים את המים. שנשאבו והוחזרו למקומם. עוכרן ונכל היו נזופים וכל הציבור התעלם מהם והחרים אותם. כאשר הם עברו כרחוב. כולם הפנו את ראשם. כדי לא לברכם לשלום.

10 ימים לאחר מכן נכבשה העיר כידי הרומיים. תושבי ירושלים גילו התנגדות נואשת. אולם האויב הרומי עלה עליהם במספר ובציוד. בית המקדש נחרב ואלה מתושבי העיר שנותרו כחיים. נלקחו לרומא בתור שבורם. כשהם מוכלים בצפיפות נוראה ובתנאים בלתי אנושיים בספינות. נבל ועוכרן לא הגיעו לרומא. הם מתו בתחילת המסע – בצמא.

גיבור סיפורנו. בנימין. היה אף הוא בין השבויים. אולם הוא הצליח להימלט ולחזור מאוחר יותר ליבנה. שם הוא נמנה לאחר מכן עם תלמידי הישיבה המפורסמת של רבי יוחנן בן זכאי.

מערכת האתר

השאירו תגובה