הלולב – הגבוה מכולם
מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.
הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.
ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.
הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.
לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.
בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.
לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?
בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.
תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.
לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.
לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.
נענועים
לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.
הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!
ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.
לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".
וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.
