בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

השמש של ניקולשבורג

כאשר חסידים סיפרו את המעשה ברבי שמעלקע והשמש, הם אמנם התפעלו מגדולתו וקדושתו של הרב, זה הרי היה ידוע ומפורסם, אך יותר מכך הם התפעלו מענוותנותו המופלגת של השמש הזקן

לפני למעלה משלוש מאות שנה, התקיימה בעיר ניקלשבורג, מוראביה (כיום סלובקיה), קהילה יהודית גדולה וחשובה. במשך דורות רבים ישבו על כס הרבנות בעיר גאונים גדולים ומפורסמים, ביניהם, רבי יהודה ליויי, בנו של ר' בצלאל, המהר"ל מפראג, רבי יום-טוב ליפמאן הלר בעל "תוספות יום-טוב" ורבנים גדולים אחרים.

כאשר עמדה קהילה זו לבחור רב, שהיה בעת ובעונה אחת גם הרב הראשי של האזור כולו, היו מחפשים, כדבר המובן מאליו, גאון גדול, ששמו יצא למרחקים כאחד מגדולי הדור.

באותם ימים התפרסם שמו של רבי שמואל שמעלקע, מתלמידי המגיד הגדול ממזויטש, כרב גדול, לאחר ששימש ברבנות בקהילות חשובות בפולין. פרנסי קהילת ניקלשבורג שלחו אליו הזמנה לבוא להתארח בשבת בעירם, כמועמד לתפקיד הרב הראשי, שכסאו עמד מיותם. רבי שמואל קיבל את ההזמנה ובא לשבות בעיר. הוא דרש ברבים בהלכה ואגדה, התפלפל עם תכמיה של ניקלשבורג ועשה רושם כביר על כולם.

שבועות אחדים לאחר שובו לביתו, קיבל ר' שמואל כתב-רבנות של העיר ניקלשבורג. פרנסי הקהל הודיעו לו, כי הוא התקבל כרבה הראשי של הקהילה וגם כ'רב הכולל של מוראביה ובוהמיה'. זמן קצר לאחר מכן, הגיע הרב אל העיר, בה התקבל בכבוד גדול ומיד שקע כל-כולו בענייני הרבנות של העיר, בהתאם לתפקידו. ביום היה עסוק שעות רבות בענייני הקהילה ואת רוב שעות הלילה הקדיש ללימוד תורה בהתמדה וקדושה.

באותם ימים, חי בניקלשבורג יהודי קשיש, תמים וירא-שמים, שמילא את תפקידו כשמש הקהילה. כפי הנוהג המקובל, היה השמש הזקן עובו מידי בוקר ודופק במקלו על חלונות הבתים, כדי להעיר את היהודים לעבודת הבורא. בעוברו ליד ביתו של הרב, נהג השמש להכנס למספר דקות, כדי לנוח מעט ולפעמים אף לשתות כוס תה. כך המשיך במנהגו הקבוע גם לאחר בואו של רבי שמואל שמעלקע לעיר.

באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, כאשר נכנס השמש לבית הרב, ראה את הרב ר' שמואל יושב כהרגלו, רכון על הגמרא ולידו יושב יהודי בלתי מוכר, חגור בחגורת עור ומאזין לקול הלימוד. השמש, שהכיר היטב את כל יהודי העיר, לא זיהה את האיש וחשב, כי זהו וודאי אחד מהיהודים הנודדים, ההולכים מעיר לעיר, ובדרכו הגיע לבית הרב וכעת הוא משתתף בשיעור הבוקר שלו.

במשך כל אותו היום, לא ראה השמש את היהודי ההוא בשנית, אולם למחרת בבוקר, באותה השעה, שוב ראה אותו יושב ליד הרב ומקשיב ללימוד הגמרא. עתה גברה סקרנותו של השמש והוא החליט לשאול את הרב, בהזדמנות הקרונה, מיהו היהודי הזה.

מאוחר יותר, כשהשמש מצא את הרב לבדו עסוק בלימודיו, ניגש אליו ושאלו אודות היהודי הלא-מוכר. רבי שמואל נענה לשאלת השמש והשיב, כי יהודי זה הוא אליהו התשבי. בד בבד ביקש הרב מהשמש, שלא ידבר יותר על הנושא.

עבר זמן-מה, ובאחד הלילות, בשעה מאוחרת, עבר השמש על-יד ביתו של הרב ולמול עיניו נתגלה מחזה מיוחד במינו. דלת הבית החיצונית נפתחה, ובפתח הופיעה דמותו האצילית של הרב, בידיו פמוטות עם שני נרות, כשהוא מלווה שני אורחים, העוזבים את הבית. אחד מהם היה, אותו יהודי עם חגורת העור, שהרב סיפר לו בשעתו, כי הוא אליהו הנביא. השני, היה לבוש בגדי מלכות ועל ראשו כתר.

בראות השמש את המחזה האדיר, נפל עליו פחד גדול. הוא עמד שם בחשכת הלילה, רועד מהתרגשות. הוא הבחין כי בעל הדמות המלכותית צועד ראשון ואחריו אליהו הנביא, אחריהם צועד הרב ומלווה את אורחיו צעדים אחדים. הרב המתין, עד ששני האורחים נעלמו בחשיכה, ואחר-כך נכנס לביתו והתיישב ללמוד.

השמש עמד על מקומו רגעים ארוכים, משתאה ואינו יודע את נפשו. אחר אזר עוז ונכנס לבית הרב.

"אני מבקש סליחה ומחילה על חוצפתי, רבי, אך אל נא תכעס על יהודי זקן ושוטה, אולם אני חפץ לדעת, מי היה זה עם בגדי המלכות ועם הכתר על ראשו, שרבנו זה עתה ליווה מביתו?"

"באמת לא כדאי לדבר על-כך", השיב הרב באי-רצון, "אולם, הואיל וראית מה שראית, הרי זה סימן שמותר לי לספר לך. ובכן, הסכת ושמע. האיש בבגדי המלכות היה מנשה, בנו של חזקיהו המלך, והוא בא אלי בעקבות דין-תורה, שדנו בו היום, ומעשה שהיה כך היה:

"מעשה ביהודי ירא-שמים, שהיה מהדר ומדקדק במיוחד במצוות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" שבעשרת הדברות. למרות שהיה לו כישרון ונטיה לציור ולפיסול, הוא נזרו במשנה זהירות לא לעשות שום דבר, שעלול להיכלל באיסור עשיית פסל או תמונה ובכך לעבור על הלאו של עבודה-זרה. הוא אפילו הקפיד שלא להסתכל על דברים כאלה. הגיעו הדברים לידי כך, שבאחד הלילות הוא יצא לרחובות העיר והחל לשבור את כל הפסלים והצלבים המוצבים בה. אחד משומרי העיר תפס אותו בשעת מעשה והוא הובא לדין, ונידון למוות. עוד באותו היום בוצע גזו-דין מוות והיהודי הוצא להורג בתליה. גם הקהילה כולה היתה בסכנה גדולה, אולם בדרך נס הצליחו לשכנע את השופט כי היהודי עשה מה שעשה על דעת עצמו ואיש מבני הקהילה לא היה שותף למעשהו, וכך ניצלה הקהילה.

"כעת נותרה אלמנת היהודי בחוסר כל. בצר לה, פנתה אל אנשי 'תברא קדישא', שאחד התפקידים שלהם הוא לתמוך באלמנות שנקלעו למצב כלכלי קשה. אולם, אנשי 'חברא קדישא' טענו, כי מחובתם לדאוג לאלמנות, שבעליהן מתו מוות טבעי, ולא כאשר הבעל איבד את עצמו לדעת. והרי במקרה זה, ברור הדבר, שהאיש הלך לקראת גורלו בעיניים פקוחות, הוא ידע מה הוא עושה ומה צפוי לו בשל כך.

"הגיעו הדברים בפני בית-הדין של העיר, ולאחר ששמעו את טענות הצדדים, החליטו להעביר את הנושא להכרעה אצלי.

"ישבנו היום, במשך כל היום כולו, על מדוכה זו, דנו בסוגיה, עיינו בהלכה אך לא הצלחנו להכריע, לכן החלטנו לדחות את ההחלטה הסופית למחר. ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת, כאשר ישבתי לעיין בדין, בא אלי מנשה בן חזקיהו והסביר לי את הענין.

"הוא סיפר לי, כי מאז מותו, לא מצאה נשמתו מנוחה בשל החטא שחטא בחייו, שהכניס צלם להיכל, בבית-המקדש. בכל דור ודור מגולגלת נשמתו באנשים שונים, שתפקידם לתקן את העבירות שעבר. עד כה לא זכה לתיקון מושלם, עד אשר נשמתו התגלגלה באיש זה ששבר את הפסלים והצלבים שברחובות העיר ומסר את נפשו בצורה מושלמת על הלאו של 'לא תעשה לך פסל'.

"עתה," המשיך רבי שמואל, "הוא סיפר לי, שנשמתו זכתה לתיקך המיוחל, ומכיון שאני ובית-דיני נתבקשנו לעיין בדין ולהוציא פסק-דין על-פי ההלכה, הוא בא לבקש ממני, שלא נחשיב את מעשהו של היהודי כמאבד עצמו לדעת, אלא כמעשה של קידוש-השם. האיש ההוא היה איש קדוש שמסר את נפשו על קיום מצוה בהידור. ולאור כל זאת, הוא ביקש, כי בית-הדין, בבואו להחליט אם האלמנה זכאית בתביעתה או לא, יקח את כל זה בחשבון."

השמש הזקן שמר את כל הסיפור בליבו במשך כמה שנים, עד אשר נאלץ לגלותו באחד הימים. היתה לכך סיבה מיוחדת במינה הנעוצה במעשה שהיה:

מעשה בדין-תורה, שנערך בעיר, בו פסק הרב נגד כמה בעלי-בתים השובים ובעלי-השפעה. בעקבות הפסק, הפכו הללו לשונאים מושבעים של הרב והחליטו לעשות כל מה שביכולתם לסלקו מן העיר. הם החלו לחפש עלילות ואמתלאות שונות על הרב, וכן 'עבירות' וחסרונות, ובמסגרת מאמציהם 'גילו', כי הרב משתייך לעדת החסידים!

לא היה בכך כל חידוש, שהרי כולם ידעו, מאז ומתמיד, כי הרב שמואל-שמעלקע הוא מתלמידיו המובהקים של המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות. רבה של ניקלשבורג התנהג על-פי דרך החסידות, החל מהיום הראשון לבואו לעיר, כאשר התקבל בה כרב ומורה הוראה. אולם, מתנגדי הרב לא התחשבו בכך והפיצו כל מיני שמועות, וכך התלקחה מחלוקת שאיימה על כל הקהילה היהודית של ניקלשבורג.

כאשר המחלוקת הגיעה לשיאה, התאספו ראשי הקהילה, הפרנסים ובעלי-הבתים החשובים לאסיפה דחופה, בה החליטו להודיע לרב, שלמען שלומה של הקהילה, מוטב שיעזוב את כס הרבנות של העיר ושל המדינה. הם פנו לשמש הזקן והטילו עליו את המשימה הקשה, ללכת אל הרב ולהודיע לו על החלטת ראשי הקהל.

אולם, כאן ציפתה לראשי הקהל הפתעה… השמש הזקן, שכולם הכירוהו כאדם שקט, מתון וצייתן, רתח כולו וסרב למלא את השליחות.

"היתכן!!" – צעק, "לחשוד בצדיק שכזה, בגאון אדיר כזה, באיש קדוש כזה! ואיפה כאן כבוד התורה! לא. אינני מוכן ללכת בשליחות זו. שלחו את מי שאתם רוצים, אני לא הולך!" .

הנוכחים הופתעו מדבריו התקיפים של השמש הזקן. זו הפעם הראשונה שראו אותו יוצא מכליו ומסרב למלא שליחות שהוטלה עליו, זה הרי נוגד את אישיותו העדינה, ההגונה ותמימת-הדרך. בין הקהל התפרצו כמה חמומי-מח והציעו לפטר בו במקום את השמש ממשרתו ולקחת אחר במקומו, אולם המתונים שבקהל, ביקשו לשמוע מפיו, מדוע הוא מתייצב בתוקף שכזה לימינו של הרב.

השמש הזקן פתח את פיו והחל לספר לנוכחים את המעשה שהיה עד לו, שעד כה שמר בסוד על-פי בקשת הרב, אולם עתה, בלית ברירה, החליט לספר את מה שראו עיניו ואת אשר שמעו אזניו.

השמש סיפר לראשי הקהילה המשתאים על ביקוריו התכופים של אליהו הנביא בבית הרב ואף על ביקורו של מנשה המלך, שבא כדי לייעץ לרב, כיצד לפסוק בעינינה המסובך של האלמנה, שבעלה מת על קידוש-השם.

מובן מאליו, כי בתום סיפורו של השמש הזקן, עמדו מתנגדי הרב פעורי-פה ולא היה להם מה להשיב כנגד, הם בושו ונכלמו וכל האסיפה התפזרה בשקט.

מיותר לציין, כי רבי שמואל-שמעלקע נשאר רבה הראשי של ניקלשבורג ושל המדינה, עד יומו האחרון.

כאשר חסידים סיפרו את המעשה ברבי שמעלקע והשמש, הם אמנם התפעלו מגדולתו וקדושתו של הרב, זה הרי היה ידוע ומפורסם, אך יותר מכך הם התפעלו מענוותנותו המופלגת של השמש הזקן, שהיה לו כמה וכמה פעמים 'גילוי אליהו' והוא לא סיפר על-כך לאיש, עד שנאלץ לעשות את המעשה בעל כרחו, כאשר שם נפשו בכפו, כדי להגן על כבודו של הרב, רבי שמואל-שמעלקע.

מערכת האתר

השאירו תגובה