המתח הורגש היטב באוויר. רצינות ודאגה ניכרו על פניהם של הממתינים הרבים במבוא לחדרו של הרבי מוהר"ש (רבי שמואל, האדמו"ר הרביעי לשושלת אדמו"רי ליובאוויטש). הם המתינו בסבלנות מתוחה להיכנס אל הרבי ליחידות. הגבאי, שתפקידו לקבוע את סדר הנכנסים לחדר הרבי, גם הוא נראה מודאג. החדר היה מלא וגדוש בחסידים ואורחים מחוגים שונים, שבאו מקרוב ומרחוק. חלקם אמרו פרקי תהילים, אחדים נראו מודאגים ושקועים במחשבות, מנינים את עצמם ומתכוננים לשטוח את בעיותיהם הרבות בפני הרבי, כשיכנסו לחדרו הקדוש.
זמנו של הרבי, ובייחוד בריאותו, היו יקרים בעיני הגבאי המסור עד מאוד. קהל רב הגיע, וכל אחד חש שהוא חייב להתקבל, ולו לדקות אחדות, להשיח בפני הרבי את כל ענייניו החשובים והדחופים, שאינם סובלים דיחוי. הוא אינו יכול לבטל או לדחות "יחידות" למישהו שבא ממרחקים. אולם, אם הגיע מישהו שכבר נכנס אל הרבי לפני זמן לא רב, או שהוא גר בקרבת מקום, הסביר לו הגבאי כי כעת יש הרבה אורחים ואין זמן ליחידות פרטית והציע לו במקום זאת לכתוב לרבי פתק.
זו הייתה גם התשובה שקיבל החסיד ר' שמואל ברון באותו ערב. למרות שהגיע מעיר רחוקה, כדי להיכנס לרבי, לדבר עימו בנושא חשוב ודחוף ביותר.
ר' שמואל ברון היה חסיד ידוע ומוכר, ירא שמים ובעל מידות תרומיות. פרנסתו באה מייצור יינות שרף, ביניהם וודקה. הוא היה חסיד נאמן ומקושר בכל מאודו לרבי מהור"ש ונהג לבוא לליובאוויטש פעמיים בשנה; בחודש אלול, לראש השנה ובי"ט כסלו – ראש השנה לחסידות.
אולם, להגיע כעת, באמצע יום חול, דבר זה עוד לא קרה קודם לכן. מראה פניו המודאגות, הצביעו במפורש, כי דבר חמור מעיק על ליבו. למרות זאת, הגבאי לא מצא אפשרות להכניסו ל"יחידות" באותו ערב, אולם הבטיח להכניס אותו לרשימת הממתינים לעוד ימים ספורים.
ישב, אפוא, ר' שמואל ואמר תהילים יומם ולילה, בלב שבור ורצוץ, ובעיניים דומעות. הוא ישב ופשפש במעשיו ובהתנהגותו, למצוא במה נכשל ומה יכולה להיות הסיבה לצרה שהתרגשה עליו.
סוף סוף הגיע זמנו להיכנס ל"יחידות". שעת ליל שקטה ומאוחרת. ר' שמואל נכנס לחדר. משרק ראה את הרבי, עוד לפני שהספיק לומר משהו, שוב לא יכל להתאפק ודמעות חמות החלו זולגות מעיניו.
הרבי הרגיעו במילים רכות, והתעניין במה שמעיק על ליבו. ר' שמואל ברון מחה את דמעותיו וסיפר לרבי מה אירע לו ועל מה הוא מבקש את עצת הרבי וברכתו הקדושה.
"כפי שידוע לרבי" החל ר' שמואל לספר, "עוסק הנני בייצור יין שרף ומעסק זה אני מתפרנס, ב"ה, ברווח. על פי החוק, אני משלם לממשלה מס מיוחד על כל כמות של יי"ש, שאני מייצר. לצורך העניין, ישנו שעון מיוחד, הנמצא בדוד הגדול, ממנו נשפך היי"ש לחביות. שעון זה רושם בדייקנות כל כמות יי"ש מיוצרת. מיד פעם מגיע מפקח מטעם הממשלה, כדי לבדוק אם אכן הכל מתנהל כשורה, וכן הוא עושה את החשבון המדייק, כמה מס מגיע לממשלה.
"עד כה התנהל הכל כדת וכדין, ולא נמצא כל דופי בניהול העניינים. אולם, לאחרונה התברר, שאחד מהפועלים הגויים שלי, מצא דרך לגניבת היי"ש. הוא עשה פתח קטן באחד מציד הדוד הגדול, כד לשאוב ממנו וודקה.
"דרך הפתח הקטן הוא שאב יי"ש, מכר אותו לידידו ואת הכסף שלשל לכיסו, בצורה כזו הוא גנב לא רק ממני, כי אם גם מהממשלה. ברור, שכמויות היי"ש הגנובות לא עברו דרך השעון וממילא לא שולם עליהם המס המגיע לממשלה.
"אינני יודע, כמה זמן נמשך הדבר, ויתכן כי היה נמשך עוד זמן רב, אלמלא נתפס הגנב הראשון על יד גנב שני:
"פועל נוסף תפס, כנראה, את חברו בשעת מעשה. במקום לבוא אלי ולספר לי, איים על הראשון שאם לא יקח אותו כשותף בגניבה – ילשין עליו. לגנב הראשון לא נותרה ברירה והוא הסכים. לאחר זמן מה, רבו שני הגנבים והמריבה הגיעה לכלל קטטה.
"אחד השותפים הלך למשטרה והגיש תלונה נגד חברו. כאן נכנסה המשטרה לתמונה ועצרה את הגנב. הגנב לא הכחיש כלל, כי נהג 'למשוך' יי"ש, בדרך שונה, אך טען להגנתו, כי עשה זאת לפי הוראת בעל הבית, כלומר, לפי הוראתי וההכנסה מהגניבה הלכה לכיסי.
בינתיים שחררה המשטרה את הגנב ועצרה אותי במקומו.
"במאמצים מרובים הצליחה משפחתי, בעזרת ידידים, לגייס כסף לשחרורי בערבות עד למשפט. מיד עם שחרורי הגעתי לכאן, כדי לבקש את עצת הרבי וברכתו.
ר' שמואל בקושי רב סיים את סיפורו, הוא נשבר לגמרי ובדמעות חמות זולגות מעיניו, זעק: "רבי! עזור לי! אינני יודע מאין יבוא עזרי!
הרבי שקע בהרהורים לזמן מה ולאחר מכן אמר: "כן, העזרה תבוא מ'אין' – ישועת ה' מגיעה ממקום בלתי צפוי כלל. סע לביתך, וכאשר תפגוש יהודי הנתון בצרה האומר: 'מאין יבוא עזרי' – עזור לו, וגם ה' יעזור לך וימלא כל מחסורך.
***
ר' שמואל התעודד מדברי הרבי, וכאשר עזב את חדרו הקדוש, מיד הוקף בחסידים רבים, שבינתיים שמעו על מצבו הקשה ועל העלילה הנבזית שטפלו עליו. החסידים ברכו אותו שהצדק ייצא לאור ושהוא יזוכה מהאשמת השווא שהעלילו עליו.
תוך כד שיחה עם ידידיו הוותיקים, נודע לר' שמואל על האסון הנורא שפקד את חבירו ר' חיים. ר' חיים המסכן איבד את כל רכושו בשריפה שהתלקחה בבית המרזח שלו, והוא נותר בחוסר כל.
ר' חיים היה חבירו הוותיק והטוב ביותר של ר' שמואל. היה לו בית מרזח, ממנו פרנס בכבוד את משפחתו הגדולה, ובנוסף לילדו הרבים, היה גם חתנו סמוך על שולחנו.
בית המרזח של ר' חיים וביתו הסמוך, עמדו על שפת הנהר דווינה, לא הרחק מליובאוויטש. התנועה על גבי הנהר היתה גדולה מאוד. מאז ימי האביב הראשונים, כאשר הקרח החל להפשיר, שטו במורד הנהר רפסודות נושאות מטעני עץ שהיו בדרכם אל המנסרות הגדולות, שבסמוך לריגה. בעלי הרפסודות נהגו לעצור ליד בית המרזח, כדי לאכול ארוחה טובה וללגום כוסית משקה.
ר' חיים, אשתו וילדיהם הגדולים, היו משרתים את האורחים הרבים וראו ברכה בעמלם. אבל כעת, לאחר השריפה הגדולה, שכילתה את הכול, נותרו ר' חיים ומשפחתו בחוסר כל. הם רק הודו לה' על שהם ניצלו מהאש ועודם בחיים.
מששמע ר' שמואל על מצבו הקשה של חברו, פרחו מראשו צרותיו שלו, הם איבדו את משמעותם. מיד לאחר תפילת שחרית, עשה ר' שמואל את דרכו לעבר חורבתו של ידידו ר' חיים. הוא מצא אותו יושב על יד האודים העשנים, של מה שהיה עד לא מכבר בית המרזח שלו.
בראותו את חבירו, שמח ר' חיים עד מאוד וברכו בברכה חסידית חמה. ר' חיים כבר הספיק לשמוע אודות העלילה שטפלו על חברו, ר' שמואל, ושמח לפוגשו. מבטו של ר' שמואל נפל על חורבת בית המרזח של חברו, ומיד הציע לו הלוואה שתעזור לו לעמוד מחדש על רגליו.
"מה אתה שח, שמואל? נזף ר' חיים בר' שמואל, "כיצד יכול אני לקבל ממך כסף, בה בשעה שאתה נתון בצרותו הרי המפעל שלך סגור על מנעול ובריח; מצפה לך משפט קשה, שוודאי יעלה כסף רב… לא, לאן לא אקח ממך כרגע אף פרוטה. אבל אל דאגה, ה' הטוב וודאי לא יעזוב אותי, הלוא אומרים אנו בתהלים: "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" יהיה בסדר, שמואל, אל תדאג לי.
במוחו של ר' שמואל הבזיקו מילותיו של הרבי: "…כאשר תפגוש 'הודי הנתון בצרה האומר: 'מאין יבוא עזרי' – עזור לו, וגם ה' יעזור לך וימלא כל מחסורך". הנה הרגע בו יוכל לקיים את הוראת הרבי ובכך הוא יעזור לא רק ליהודי אחר במצוקתו, אלא גם לעצמו. עתה לא הרפה ר' שמואל מיסדו, והוא כמו אילץ אותו לקבל ממנו את ההלוואה כדי להקים מחדש את בית המרזח שלו ולשקם את פרנסתו.
***
ימים ושבועות חלפו, ויום המשפט הגיע. ר' שמואל יושב על ספסל הנאשמים. בו בזמן חבריו וידדיו עזבו את עסקיהם, סגרו את החנויות והלכו לבית המדרש לזמר תהלים ולהתפלל להצלחתו במשפט. בעלי הבתים החשובים של העיר, יהודים ולא יהודים, באו לבית המשפט, כדי לתת עדות אופי לטובת ר' שמואל ולהעיד על יושרו וצדקתו.
נראה היה כי דבר לא ישנה לטובה את מצבו של ר' שמואל. השופט הורה לשני העובדים לקום ולומר את גירסתם האמיתית. הללו, שגנבו יי"ש מבעל הבית וגם רימו את הממשלה בתשלום המיסים, נשבעו לשקר, כי עשו את מעשיהם עבור בעל הבית ובפקודתו, ובכך לעזור לו לרמות את הממשלה ולא לשלם את המיסים המגיעים לה. התובע פירט את חומרת האשמה בפרטי פרטים, תוך השמעת גינויים ודברי עלבון על חשבון כל היהודים הרמאים. בסוף דבריו, תבע להטיל על הנאשם את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק, כדי להרתיע גם את האחרים. ר' שמואל ברון חזר שוב ושוב על גירסתו, כי ההאשמות נגדו בשקר יסודם, וכי האשמים האמיתיים הם שני הפועלים הגנבים, שנתפסו 'על-חם' בקלקלתם, ומנסים להטיל עליו את האשמה. "ה' הוא העד לכך שאני חף מפשעי סיים את דברו כשדמעות נוצצות בעיניו.
עתה הגיע תורו של השופט לסכם את הדיון, את העדויות שנשמעו במהלך המשפט ואת הכללים על פיהם חייבים המושבעים לחרוץ את דינו של הנאשם. "כעת רק נשאלת השאלה", סיים השופט, "למי להאמין? האם להאמין לשני העדים הראשנים של התביעה, שבעצם הודו בגניבה שביצעו, אך טוענים שעשו זאת עבור בעל הבית ובפקודתו. או שמא, עלינו להאמין לבעל הבית שטוען כי הוא חף מפשע. על כך – תצטרכו אתם, חבר המושבעים הנכבד, לדון ולהחליט. ברשותכם, אנצל הזדמנות זו, כד לספר אירוע מעניין שיש לו שייכות ישירה לענין שלפנינו.
"המעשה ארע לפני שנים רבותי סיפר השופט. "בחור צעיר, ממשפחה אצילית, נסע ברכבת. בדרכו נאלץ העלם להחליף רכבת ולשם כך ירד בתחנה המתאימה ורצה להמתין באולם ההמתנה לרכבת המחליפה. בהמולה שנוצרה בתחנה עם בואה של רכבת ויציאתה של אחרת, גילה לחרדתו, כי תיקו האישי, שהכיל את כל כספו ואת כרטיס הרכבת שלו "נסחב" על ידי מישהו. הבחור המסכן לא ידע את נפשו. אין לו אף מכיר במקום, הוא לא יכול לעלות לרכבת. אין אפילו במה לקנות משהו לאכול. במשך כמה ימים הסתובב הלום צער באולם ההמתנה, בלילות ישן על ספסלי התחנה הקשים, רעב ומיואש. איש לא הסתכל עליו ולא הציע לו עזרה. הוא עצמו התבייש לבקש עזרה מאנשים זרים.
"אחרי יומיים ירד מאחת הרכבות שעצרה באותה תחנה סוחר צעיר. כאשר הבחין בצעיר הבין מיד שהלה רעב מאד. כשהסתכל על בגדיו, הסיק כי לפניו בן טובים, שנקלע למקום. הוא פנה אליו בנעימות, לקח אותו למסעדת המחלקה הראשונה במקום והאכילו לשובע. לאחר שהצעיר השביע את רעבונו הגדול, סיפר לסוחר איך נקלע למקום בדרכו, ואיך מישהו לקח את תיקו ממנו. כעת הוא נותר ללא פרוטה, ללא מסמכים וללא אפשרות להגיע הביתה. הסוחר הזר קנה לו כרטיס נסיעה להמשך דרכו, נתן לו סכום כסף כדמי כיס והוביל אותו לתחנה המתאימה. לפני שנפרדו השניים, שאל הבחור לשמו וכתובתו של מיטיבו כדי שיוכל להחזיר לו את כספו, אולם הלה סירב באומרו, כי ברבות הימים, לכשיגדל הבחור ויזדמן לו לעזור לזולת הנתון במצוקה, והוא אכן יעשה זאת, בכך יחזיר, את החוב שהוא חב לו.."
כשהחל השופט לספר את סיפורו, היה ר' שמואל עדין שקוע בהרהוריו. הוא חשב על מצבו העגום. אולם אט אט, חדר לאוזניו סיפורו של השופט. זכרונות נשבחים עלו והתעוררו במוחו…
"עמיתי הנכבדים ומושבעים יקרים!" סיים השופט את סיפורו. "הבחור הצעיר, עליו סיפרתי לכם זה עתה, הוא לא אחר מאשר אני עצמי. הזר הטוב שעזר לי להחלץ מצרתי, היה לא אחר מאשר הנאשם, היהודי שמואל ברון. במשך כל השנים קיוותי שהגורל יזמן אותי יחד איתו ותינתן לי הזדמנות לפרוע את חובי. כאשר הוא הופיע בפעם הראשונה בפני בבית המשפט, לא הכרתיו. אולם כאשר הצהיר את הצהרתו הנוגעת ללב, בדבר היותו חף מפשע, הרגשתי מיד כי האיש הזה דובר אמת, האמנתי לו. לפתע, הכרתי אותו. האיש הזה אינו שקרן ובוודאי שאינו גנב, או רמאי. אדם שמסוגל להוציא מכיסו סכום בסף לא מבוטל ולתת לבחור זר, שאפילו אינו מבני אמונתו וללא שום בטחון, כי כסף זה יוחזר אליו אי פעם, אדם כזה נקי מכל עוון! גזר דינו מסור בידיכם!'
לא חלפו אלא דקות ספורות וחבר המשובעים יצא מחדר ההתייעצות, בפיהם פסק דין נחרץ: "זכאי!"
ר' שמואל ברון אפילו לא שמע בבירור את פסק דנו. באוזניו הדהדו דברי הרבי מהר"ש: "העזרה תבוא מ'אין' – 'ישועת ה' מגיעה ממקום בלתי צפוי כלל… אם תמלא חסרונו של יהודי הנתון בצרה, ימלא ה' יתברך את חסרונך שלך:'