שאלה בפורום: אני מתקרב, אשתי לא בעניין…
סקרים שנערכים באורח שוטף בודקים את הגדרתם העצמית של הנשאלים על-פי סיווג כמו דתי / מסורתי / חילוני. בשנים האחרונות מסתמנת התחזקות ניכרת בקרב מי שמגדירים את עצמם 'מסורתיים'. אלה יהודים שלא שינו באורח דרמטי את דרך חייהם ואת הופעתם החיצונית, אבל הם מחפשים את הדרך שבה יוכלו גם הם לחיות כיהודים.
תוכלו לראות אישה כזאת מדליקה נרות שבת ואת בעלה הולך לבית-הכנסת ומקדש על היין. גם על הכשרות הם שומרים במידה זו או אחרת, וחשוב להם מאוד שבכל פתח של הבית תהיה מזוזה כשרה. כך הם מקיימים פה מצווה ושם מצווה, וכל זה בלי לשנות באורח בסיסי את צורת החיים.
הקריאה של אליהו
יהודים מסורתיים אלה סופגים לעיתים ביקורת דווקא מאנשים שמגדירים את עצמם לא-דתיים, בטענה שהמסורתיים אינם ישרים, שהם מנסים ליהנות מכל העולמות, שהם פוסחים על שתי הסעיפים. לעומת זאת, יהודים שומרי-מצוות רואים תופעה זו בעין חיובית. הללו מבינים את הקשיים שבקבלת עול תורה ומצוות בשלמות ומתייחסים למסורתיוּת כאל דרגת-ביניים שקושרת אף היא יהודים אל יהדותם ואל מורשתם.
אולם בהפטרת השבוע אנחנו קוראים על אליהו הנביא העומד מול עם-ישראל ותובע ממנו לחתוך את הדברים לכאן או לכאן. "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", הוא אומר לעם. "אם ה' האלוקים – לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו". האם ראוי להפנות אמירה כזאת גם כלפי יהודים מסורתיים?
התשובה חד-משמעית: חס ושלום! אין שום בסיס להשוואה בין יהודים המחפשים את דרכם להתחברות למסורת ישראל לבין עובדי הבעל בימי אליהו. מי שיַפנה קריאה כזאת לעבר יהודים מסורתיים, עלול לדחוק אותם החוצה, בטענה הכוזבת שאין ערך למצוות שהם מקיימים.
היצר הרע, שהוא 'אומן במלאכתו', מצליח מאוד על-ידי שימוש בסיסמה 'הכול או לא-כלום'. לאחד יאמר: "אי-אפשר להיות חצי-חצי; או שאתה נהיה דתי עד הסוף, או שאתה נשאר כמו שאתה". לשני יאמר: "אתה רוצה להתחיל לחיות כמו יהודי? בסדר, אז עד הסוף! עזוב הכול ושב כל היום בבית-הכנסת". הוא עוטה על עצמו אצטלה של משי ומושך כביכול לשלמות, מתוך כוונה להביא את האדם לידי משבר ונפילה מוחלטת.
המציאות היא, ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכל יהודי, גם המדקדק ביותר במצוות, יש מה לתקן ועל מה להתחרט. היהדות חובקת את כל חייו של האדם, את כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, עד הרגשות הפנימיים הכמוסים ביותר. הססמה 'הכול או לא-כלום' פשוט אינה מציאותית. אין 'הכול' ואין 'לא-כלום'. אין מי שהגיע לשיא השלמות, ואין מי שהוא בבחינת 'לא-כלום'.
בלי רפורמות
את קריאתו של אליהו הנביא יש בהחלט להחיל על ניסיונות לעשות 'רפורמות' בדת-ישראל. מוטב שלא ללכת לבית-הכנסת מללכת למקום המעוות את המושג 'בית-הכנסת' ויוצר מין יצור כלאיים בין בית-כנסת, כנסייה (להבדיל) ובית-תרבות. זו הפסיחה על שתי הסעיפים שכנגדה אליהו הנביא מתריס.
היהודי המסורתי אינו מנסה ליצור לעצמו תורה חדשה, שבה יש רק המצוות הנוחות לו. אמנם הוא מקיים רק קצת ממצוות התורה, אבל את מה שהוא מקיים הוא שואף לקיים כדת וכדין, בלי זיופים ובלי התחכמויות, והוא גם יודע, שהקיום החלקי זו בעיה אישית שלו. לעומת זה מחוללי ה'רפורמות' למיניהן אינם סבורים שהם אינם מושלמים, בכך שאין הם מקיימים את התורה כולה, אלא לדעתם התורה היא שאינה מושלמת, ולכן הם מנסים כביכול 'לתקנה'. זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כדאי לזכור את ההבדל הקטן הזה, אף שלעיתים הוא דק כחוט-השערה. זה הבדל בין קודש לחול ובין אור לחושך.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות